יום שלישי, 12 בינואר 2016

על פרשת זדורוב ורצח תאיר ראדה - חלק א': הרשעות פליליות ודרישת הספק הסביר - יסודות משפטיים

הקדמה
ביום 6.12.2006 נמצאה תאיר ראדה, נערה בת 13.5 מקצרין, ללא רוח חיים בתא שירותים בבית ספרה. על גופה של ראדה נמצאו סימני אלימות רבים הכוללים חתכי סכין, נמצא כי גרונה שוסף פעמיים, ועל ידיה נמצאו פצעי התגוננות. מכלול עובדות אלה הוביל את הפתולוג למסקנה שתאיר ראדה נרצחה. כשבוע לאחר הרצח עצרה המשטרה את רומן זדורוב, פועל בניין בן 29 שהגיע לארץ מאוקראינה בשנת 2002, ואשר עבד בשיפוצים בבית הספר במועד התרחשות הרצח.

ביום 18.1.2007 הוגש לבית המשפט המחוזי בת"א כתב אישום נגד זדורוב בגין רצח ושיבוש הליכי משפט. ביום 14.9.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט, במסגרתו הורשע זדורוב פה אחד באישומים המיוחסים לו. ביום 7.3.2013, לאחר שערער זדורוב על פסק הדין, הורה העליון על השבת הדיון בתיק לבית המשפט המחוזי, לצורך עיון מחודש בראיות.

בית המשפט המחוזי דן בראיות ביום 24.2.2014 והחליט להותיר את ההרשעה על כנה. באוקטובר 2014 ערער זדורוב על הכרעתו השנייה של המחוזי, וביום 23.12.2015 דחה העליון את הערעור והרשיע את זדורוב בשנית, הפעם ברוב של שני שופטים (השופט עמית והשופט זילברטל) נגד אחד (השופט דנציגר).


חוקרי המשטרה, נציגי הפרקליטות והשופטים שהרשיעו את זדורוב בטוחים כי הוא אשם במיוחס לו. אלו מצביעים, בראש ובראשונה, על הודאתו של זדורוב, ראשית בפני מדובב ולאחר מכן בפני חוקריו, שלטענתם לא נגבתה באמצעים חריגים; על שחזור הרצח שביצע לאחר הודאתו; על כך שידע לספר על זווית שיסוף הצוואר, וכן ידע ששערה של ראדה היה מגולגל ללא גומיה; על הניקיון המפליא של נעליו, למרות שטען שעבד באותו היום בשיפוצים; ועל שקרים שסיפר במהלך חקירותיו, בנוסף להתנהלות מניפולטיבית כללית מצידו.

לעומתם, נדמה כי רבים מבקרים את הרשעתו של זדורוב. המבקרים מצביעים על העובדה שכלי הרצח - סכין שההגנה והתביעה חלוקות בשאלה האם היה בעל להב "יפני" או משונן - לא נמצא; על טענות שהועלו לגבי אמצעים בלתי-כשרים ששימשו להוצאת ההודאה מזדורוב ובכללם לחץ נפשי כבד והטעיות מצד החוקרים, אשר הובילו לחזרתו מההודאות; על סתירות בין גרסתו של זדורוב בהודאתו, לבין הממצאים הפורנזיים האובייקטיביים בתיק; על מחלוקת בנוגע לשאלה האם נמצאה טביעת נעל של זדורוב בזירת הפשע; ועוד. לאחר ההכרעה בעליון זכו המבקרים לחיזוק נוסף - דעת המיעוט של השופט דנציגר, שמצא ספק סביר באשמתו של זדורוב, והורה לזכותו.

האם זדורוב חף מפשע? האם "נתפר תיק" לעולה חדש, שאינו בקי בשפה העברית? האם המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט טועים, ודווקא הציבור צודק? רשימה זו איננה מתיימרת לספק תשובה לשאלות עובדתיות מורכבות אלה. התשובה לשאלה העובדתית האם הרצח אכן בוצע על ידי זדורוב פרושה על פני למעלה מ-700 עמודים של פסקי דין והחלטות משפטיות. יהא זה בלתי אפשרי להכריע בה חד-משמעית, לכאן או לכאן, ברשימה זו - וכפי שנראה אף אין בכך צורך.

מטרתה של רשימה זו שונה: להציג לציבור כלי משפטי להערכת החלטות בתי המשפט, שבאמצעותו ניתן להוכיח שגם בהינתן המחלוקות העובדתיות לא היה מקום להרשיע את זדורוב, וזאת אפילו אם אכן ביצע את המיוחס לו. לשם כך נעסוק בפוסט זה בהצגת עקרונות יסוד בדין הפלילי המובילים לקביעת רף ההרשעה "אשמה מעל ספק סביר", ונמשיך במתן הגדרה קונקרטית לדרישה לספק סביר באשמת הנאשם. הפוסט הבא יישם את הדרישה המשפטית שהגדרנו על פרשת הרצח, ומסקנתו תהיה כי אין להרשיע את זדורוב במיוחס לו.

א. עקרונות יסוד - הצדקות לרף ההרשעה הפלילי
1. רף הכרעה ורף ההרשעה הפלילית
תכליתו של ניהול משפט היא להכריע מחלוקת או מחלוקות בין צדדים יריבים. במטרה להכריע את המחלוקת לטובתו, טוען כל צד טענות, ומבסס אותן בראיות ועדויות. "רף ההכרעה" מגדיר את השלב בו נוכל לומר שהוצגו מספיק ראיות להוכחת הטענה שבמחלוקת, כלומר: השלב בו הוצגו מספיק ראיות כדי להגיע למסקנה בשאלה שעל הפרק.

הבחירה ברף ההכרעה היא בחירה ערכית. כך לדוגמה, במשפט הפלילי רף ההכרעה נקרא "רף הרשעה", והוא מוגדר כ-"הוכחת אשמה מעל לספק סביר". משמעות הבחירה ברף זה היא שהחברה מחליטה שיהיה משמעותית קשה יותר להרשיע נאשם מאשר לזכות אותו. 

היפותטית, יכולנו לקבוע שכדי להרשיע נאשם מספיק להציג "חשד מבוסס" בנוגע לאשמתו. בחירה זו הייתה מעידה על כך שאנו מעדיפים את ערך ההגנה על שלום הציבור על פני זכויות הנאשם והחשש מהרשעה של חף מפשע. לחלופין, יכולנו לקבוע שרק כאשר מתקיימת "ודאות מוחלטת" יורשע נאשם. בחירה שכזו הייתה משקפת סלידה גמורה אפילו מאפשרות פוטנציאלית של הרשעת חפים מפשע, גם במחיר של שחרורם של אשמים רבים לחופשי. על מנת להצדיק את הבחירה ברף ההרשעה "מעל ספק סביר" נבחן בקצרה את עקרונות היסוד של המשפט הפלילי.

2. רף ההרשעה והחשש מהרשעת חפים מפשע
מקובל לחשוב על הדין הפלילי כמבקש להגשים שתי תכליות: העמדה לדין והרשעה של פושעים במטרה להרחיק את אלו שפגעו בחברה, להרתיע פושעים עתידיים ולספק צדק לקרבנות הפשע ומשפחתם; והגנה על חפים מפשע מכוחה של המדינה, העשוי להיות מופעל כנגדם במסגרת ההליך הפלילי. שתי התכליות נגזרות מהשאיפה לחקר האמת - אנו מעוניינים למצות את הדין עם אלו שפשעו, אך איננו מעוניינים להעניש את אלו שלא חטאו.

מטבע הדברים, השאיפה לחקר האמת עומדת בניגוד חד להרשעת חפים מפשע. ראשית, מובן מאליו שפעולה שרירותית כנגד נאשם רנדומאלי שלא עשה כל רע לא משיגה את תכליות הדין הפלילי, ואף פוגעת בהן. בנוסף לכך, הרשעת חף מפשע מהווה מעילה של הרשויות החוקרות והתובעות בתפקידן, שכן הפושע האמיתי עודנו מסתובב חופשי. מעילה זו שוחקת את אמון הציבור ברשויות התביעה, החקירה ובבתי המשפט - כפי שמקרים כדוגמת פרשת ברנס ומקרה זדורוב עצמו הוכיחו היטב. 

מעבר לכך, הרשעה שגויה ממוטטת את עולמו של החף מפשע: הנאשם סובל הליך פלילי ממושך המנוהל כנגדו, שמו הטוב נהרס, מודבק לו אות קין חברתי ומשפחתו, פרנסתו וחירותו האישית נפגעות, פעמים רבות באופן בלתי-הפיך. הרשעות שווא מאיימות אפוא על עקרונות הצדק הבסיסיים ביותר ופגיעתן בזכויות הנאשמים עצומה.


3. הצדקה ראשונה לרף ההרשעה: הרשעת חפים מפשע - שאיפות ומציאות
עם זאת מובן שבעולם האמיתי, עלולות לעתים להתרחש הרשעות שווא: מסיבות לגיטימיות, כגון טעות בזיהוי של עד, הימצאות מקרית של סימן מזהה בזירה או חוסרים ראייתיים העשויים להוביל לממצאים שגויים; או מסיבות לא לגיטימיות, כגון התקבעות גופי החקירה והפרקליטות לקונספציה מסוימת מבלי לבדוק עובדות הסותרות אותה, רשלנות בחקירה, או "טיוח" מכוון, שמטרתו להרגיע את דעת הקהל ולמצוא אשם - כלשהו - בהקדם האפשרי.

המשותף לכלל הסיבות מצוי בעובדה שהמשפט הפלילי מוטה משמעותית לטובת המדינה, האחראית על ההעמדה לדין. כפי שפירטנו בהרחבה כאן, הטיה בולטת זו מבוססת על כוחה הכלכלי העצום של המדינה, כוחה החוקי והסמכויות הנתונות לה בדין, האמון שהציבור נותן בפרסומיה הרשמיים, מעמדה בבית המשפט כמייצגת אינטרס הציבור, היותה ״שחקן חוזר״ במגרש הפלילי, ועוד. מכלול מאפיינים זה יוצר כוח אדיר, שעשוי להיות מופעל גם נגד נאשמים שלא פשעו.

עבור רבים, התשובה האינטואיטיבית לכוחה הרב של המדינה מצויה בבית המשפט. בית המשפט הוא גוף עצמאי, המנוהל לפי כללים קבועים ובידי מקצוענים מנוסים, שנבחרו בדיוק במטרה לאזן את כוחה של התביעה ולהגן על חפים מפשע. עם זאת, ולמרות חשיבותם הרבה, יש להכיר בכך שבתי המשפט רחוקים מלספק הגנה מושלמת כנגד הרשעות חפים פשע.

ראשית, בית המשפט מהווה גוף מדיני, התופס את עצמו כשומר אינטרס הציבור, ובכלל זאת כאחראי להרחיק פושעים מהחברה. זאת ועוד, גם השופטים – בני אדם, בשר ודם – חשופים לשיח הציבורי הנוקב, הדורש הרשעות ומיצוי דין עם פושעים, ולביקורת החריפה כלפי הענישה הבלתי מספקת, המוטחת בהם חדשות לבקרים בתקשורת. 


לכך יש להוסיף כי במערכת הפלילית בישראל הצדדים, ולא בית המשפט, הם שאחראים על הבאת ראיות ובירורן. אם אחד הצדדים כשל בהצגת עמדתו, בית המשפט איננו יכול או אמור לנהל את ההליך "עבורו". אמנם, לבית המשפט תפקיד מיוחד בהגנה על חפים מפשע; אך בהעדר יכולת מצד בית המשפט לחקור מצד אחד, וכאשר הפרקליטות מציגה בלהט שורת ראיות שלא נסתרה, מצד שני – יהא לבית המשפט קשה עד בלתי אפשרי להגן לבדו על הנאשם.


המסקנה העולה היא כי בתי המשפט יוצרים חיכוך מסוים כנגד כוחה של המדינה להרשיע חפים מפשע; אך אין ביכולתם לבלום את רכבת התביעה כליל. בפועל חפים מפשע אכן מורשעים לעתים, וההערכות בספרות האקדמית מדברות על כך שכ-5% מכלל ההרשעות הן הרשעות שווא, כאשר בעבירות הנתפסות קלות המספרים גבוהים אף יותר. המשמעות המדהימה של נתונים אלה מדאיגה בפשטותה: מתוך כ-20,000 אסירים השוהים בממוצע בבתי הכלא בישראל, כ-1,000 אסירים כלואים על לא עוול בכפם. מכאן חשיבות העקרון המנחה במשפט הפלילי: מוטב שמאה אשמים יצאו לחופשי, מאשר שחף מפשע אחד יורשע שלא בצדק

4. הצדקה שנייה לרף ההרשעה: על התנהלות רשויות החקירה והתביעה הפלילית
העיקרון המנחה של הגנה על חפים הוא זה שמגדיר גם את תפקיד התביעה הפלילית. תפקידה של התביעה הוא לא "להרשיע כמה שיותר נאשמים", שכן נאשם איננו בהכרח פושע. תפקיד התביעה הוא לגלות את האמת ולפעול לפיה: על התביעה להבין מה באמת קרה בזירת הפשע, ובהתאמה - להעניש את האחראי לפגיעה בקורבן, ולוודא שחפים מפשע לא מורשעים.

ואולם, תמריצים שונים עשויים להוביל את המשטרה והתביעה להעדיף את הרצון להרשיע ולפתור פרשיות, על פני חובתן לוודא שהנאשם שנתפס הוא אכן האשם. ראשית, המשטרה והתביעה חשופות גם הן לשיח הציבורי, הדורש מיצוי דין ויד קשה כנגד פושעים. בהמשך לכך, ראשי המשטרה והתביעה מעבירים מסרים לממונים המקצועיים, הדורשים יותר הרשעות מהפרקליטים בשטח.

גם הפרקליטים עצמם, מתוך רצון למלא את תפקידם, שחיקה מקצועית או תרבות ארגונית לקויה, עשויים להפעיל שיפוט מוקדם ופזיז מדי כלפי נאשם בתיק מסוים. שיפוט שגוי זה עשוי להתבטא בלהיטות-יתר בעת בחינת העובדות בתיק ובהתעלמות מראיות סותרות. 

לתמריצים האמורים יש להוסיף את שיקולי יעילות עבודת התביעה: בהינתן שאין אפשרות ריאלית לבחון כל ספקולציה רחוקה שעשויה לזכות את הנאשם, שילוב תמריצי התביעה עם הצורך להתנהל ביעילות מוביל לכך שפעמים רבות התביעה תהא נחושה להרשיע את הנאשם שנתפס, אשם או לא.

בנקודה זו ראוי להעיר כי חקירה פלילית היא סיטואציה קשה ביותר, והיא רוויה ב'תכסיסים' ו'תחבולות' מצד החוקרים שמטרתן להערים על הנאשם. טקטיקות אלה עשויות לכלול חקירות אינטנסיביות האורכות שעות ארוכות; מספר חוקרים המטיחים האשמות יחדיו בנאשם באופן חוזר ונשנה; מניעת שינה או הפרעות לשינה; פברוק ראיות מילולי, כגון האמירה "כבר מצאנו את הדם שלך על בגדי הקרבן, עדיף שתודה", או "חבר שלך כבר הפליל אותך, יש לך סיכוי אחרון להתוודות"; שימוש במדובב סמוי, המתחזה ל"חבר" ומשכנע את הנאשם בגרסאות אפשריות לפשע "מניסיונו האישי" של המדובב, לעתים תוך הבטחת טובות הנאה למדובב אם יצליח "לשבור" את הנאשם; הפעלת לחץ נפשי ולחץ פסיכולוגי; ועוד.

החשש מפני להיטות-יתר כאמור מצד רשויות החקירה והתביעה הוא אפוא חשד מבוסס. כפי שציינה כב' שופטת העליון בדימוס דורנר בפרשת ברנס: "דומה כי אין חלוקים עוד שבטיפול המדינה בתיק הרצח בו הורשע ברנס נפלו פגמים [...] השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו אינם בבחינת מעידה, או שקר נקודתי של עד זה או אחר. הם מעוררים חשש ממשי כי עודף רצון של המשטרה והתביעה "לסגור" את פרשת הירצחה של רחל הלר גרם להם לא פעם ולא פעמיים להימנע מלדבוק באופן מלא באמת".

כנגד החשש העולה מהתמריצים המניעים את רשויות החקירה והתביעה, כוחן הרב והטקטיקות העשויות לשמש אותן, המנגנון המרכזי האמור להבטיח את ריסון כוח הרשויות הוא רף ההרשעה הפלילי - הדרישה להוכיח אשמה מעל לספק סביר. מקרה זדורוב נסב כולו, למעשה, סביב מנגנון זה, כלומר: סביב השאלה ״האם יש ספק סביר באשמת זדורוב?״.

כאן חשוב להזכיר שהשאלה שאנו בוחנים היא לא "האם זדורוב רצח את תאיר ראדה?". כאמור, אין לנו אפשרות להכריע בשאלה זו באופן חד משמעי, ואין לנו גם צורך בכך. כל שהמשפט הפלילי דורש מאיתנו הוא להוכיח שישנו ספק סביר שזדורוב לא רצח את ראדה. על כן, נעבור עתה לבחון מה בדיוק אומר אותו "ספק סביר", ובפוסט הבא ניישם את הדברים על הפרשה.


ב. מהותו של רף ההרשעה "מעל לספק סביר"
1. רף הכרעה אזרחי ורף הרשעה פלילי - הגדרה
נפתח בבחינת רף ההכרעה במשפט האזרחי, המכונה "מאזן ההסתברויות״. נניח שב' פגע ברכבו של א'. כדי לזכות בפיצוי, על א' להוכיח שב' גרם לנזק, ולהוכיח את שווי הנזק. ההוכחה תסופק אם גרסתו של א' תהיה מסתברת יותר מגרסתו של ב', ואין זה משנה אם גרסתו של א' מסתברת רק מעט יותר. מכאן שדי לכל צד להוכיח את טענותיו בסבירות של 51% לפחות כדי לזכות בתביעה. בין הצדדים במשפט האזרחי מתקיים אפוא שוויון לעניין נטלי ההוכחה.

לא כך הדבר במשפט הפלילי. כאן על התביעה להוכיח שהנאשם אשם מעל לספק סביר, ומכאן שעל כתפיה מוטל נטל הוכחה כבד הרבה יותר מזה שעל כתפי הנאשם. מספרית מקובל לומר, שרף ההרשעה שקול להוכחת אשמה בסבירות של למעלה מ-90%; ויש הטוענים שמדובר בסבירות של למעלה מ-95%. רף הרשעה גבוה זה משקף את נקודת האיזון בין סלידת החברה מאפשרות הרשעת חפים מפשע, לבין הצורך להרשיע פושעים ולהרחיקם, כפי שסקרנו לעיל.

כיצד ניתן ליישם בשטח את הדרישה של "מעל לספק סביר"? אין הרי תשובה ברורה לשאלה "מתי אדם אשם ב90%", והמילה "סביר" לא מסייעת לנסח כלל שיגדיר מתי הוכחה אשמה באופן מספק. השאלה נדונה בהרחבה בספרות המשפטית, ולא נוכל להיכנס כאן למכלול הכתיבה בנושא. במקום, נבקש להציג את התאוריה המנחה בישראל להבנתו של ספק סביר, באמצעותה נוכל לצקת לדרישת הספק הסביר תוכן קונקרטי.

2. מציאת ספק סביר: הקושי בשחזור המסכת העובדתית
נקודת המוצא, שלא תמיד ברורה לאלו שלא מכירים מקרוב את המשפט הפלילי, היא שברובם המכריע של מקרי הפשיעה קשה מאוד להבין בדיוק מה קרה. בניית התמונה העובדתית בדיעבד בבית המשפט היא עניין מורכב ביותר המבוצע על ידי מומחים, ומערב מידה בלתי-מבוטלת של הנחות והשערות שאינן חד-משמעיות. כמה מורכב יכול התהליך הזה להיות? שפטו בעצמכם.

ראשית יש להרכיב את זירת ההתרחשות. לשם כך יש לצאת לשטח, לצלם את המקום, לתעד את זוויות פגיעת הקליע, עקבות הנעל, חרכי הסכין על הקירות או כתמי הדם, ולפעמים לבנות מודל או שרטוט שישמשו להדגמה בבית המשפט. כבר כאן עשויות להתעורר מחלוקות, למשל בנוגע לגודל היחסי של המודל לעומת המציאות: אם המודל מתאר בצורה רחבה פתח צר שאדם לא יכול לעבור בו, תוצאת המשפט יכולה להשתנות לחלוטין.

לאחר מכן יש למקם את הנאשם בזירה או במודל שנבנה. גם בשלב זה סביר שנידרש לבחינת גרסאות חלופיות: הנאשם יאמר שמעולם לא היה בזירה; עד מטעם התביעה יטען שראה אותו בוודאות; עד מטעם ההגנה ישבע שהנאשם היה איתו בעבודה; וכדומה. בית המשפט יצטרך לשקול את העדויות והראיות ולהכריע האם הנאשם נכח בזירה.

נניח שבית המשפט הצליח למקם את הנאשם בזירה, שכן נמצאו בזירה שערות של הנאשם או טביעת נעליו. בכך לא תמה העבודה, שכן העובדה שהנאשם נכח בזירה במועד מסוים, לא גוררת את המסקנה שהוא זה שביצע את העבירה. לכן, עלינו לעבור לשלב תיאור ההתרחשות, ולקשור את נוכחות הנאשם בזירה לביצוע העבירה הפלילית.


גם בנקודה זו עשויות לעלות ראיות וטענות סותרות, וכך הקרבן יעיד שהנאשם הגיח מאחוריו; הנאשם יטען שהטענה לא מתיישבת עם העובדה שהקרבן טוען שזיהה את פני הנאשם במסדר זיהוי; חתכי הסכין בגופו של הקרבן עשויים שלא להיות חד-משמעיים ולתמוך בשתי הגרסאות; וכך הלאה.


גם ברמה המשפטית יש להכריע בין גרסאות סותרות במצב של מחסור במידע. נניח שעלינו לקבוע אם הנאשם תכנן מראש לרצוח את הקרבן. הנאשם יטען כי לא הכיר את הקרבן ואין לו סיבה לפגוע בו. הקרבן יטען כי הנאשם הכיר אותו וקינא בו, לאור הצלחתו. אשתו של הקרבן תעיד שראתה את הנאשם מול ביתם כשבוע לפני האירוע, והנאשם יטען שהקרבן ואשתו מעלילים עליו, שכן למעשה הקרבן נדקר כיוון שהיה חייב כספי הימורים בשוק האפור.

בכל אחת מנקודות אלה (ורבות אחרות) יצטרך בית המשפט לקבוע מסקנות ביניים, המבוססות על שקילת הראיות והעובדות בתיק. בסוף התהליך, יהיה על בית המשפט להציג גרסה קוהרנטית אחת להשתלשלות העובדתית, מראשיתה עד סופה.

3. מציאת ספק סביר: רוחב טווח הטעות האפשרי בבניית המסכת העובדתית
הצגת גרסה קוהרנטית שלמה להשתלשלות העובדתית היא עניין טריקי, שכן כמו בסרט המפורסם, לעתים מספיקה מסקנה שגויה אחת מתוך סט ההכרעות העובדתיות, כדי להוביל לסיפור שונה בתכלית מזה שהתרחש במציאות. כלומר, במקרים מסוימים, שגיאה אחת בלבד של בית המשפט בתיאור העובדות עלולה להוביל להרשעת חף מפשע.

לצורך המחשה ניקח את פלוני, אדם מן היישוב העובר יום-יום בדרך לעבודתו בפארק. באחד הערבים בחזרתו מהעבודה, נשרט פלוני במקרה מענף חד, ומותיר אחריו טיפות דם אחדות בשביל הפארק ועל הגדר. פלוני, שמתרגז מרשלנותו, מנסה לנגב את הגדר בכפות ידיו ולטשטש את הכתמים על הרצפה באמצעות נעליו. מספר חודשים לאחר מכן, מוצא עצמו פלוני בחקירת משטרה אינטנסיבית, לאחר שילד קטן נרצח באלימות באותו הפארק בדיוק. 

"מה זאת אומרת חקירה? שיגיד שהוא לא ביצע את המעשה ולא יודע עליו שום דבר!", יחשוב לעצמו הקורא בנקודה זו, ובמהרה יבין שאמירות מסוג זה אינן מותירות רושם רב על חוקרי משטרה, שמזמן עייפו מלספור את השקרים שסיפרו להם. "זה מגוחך, הוא הרי לא מכיר את הילד!", חושב הקורא עכשיו, אך גם זאת ללא הועיל, שכן ביצוע פשע איננו מחייב היכרות מוקדמת.

"אבל בטוח שיש לו אליבי!" - פחות פשוט ממה שזה נראה. נסו אתם לחשוב היכן הייתם ביום ג', הרביעי למרץ 2014 - לפני קצת פחות משנתיים, זמן סביר בהחלט במונחי פענוח פשעים - והאם יש מי שיוכל להעיד זאת לטובתכם. למעט אם מדובר ביום המזל שלכם ויש לכם אירוע ביומן או שבמקרה שהיתם בחו"ל, כנראה שאין בדל ראייה שיוכיח שלא נמצאתם במקום כלשהו, ושלא רצחתם ילד תמים כלשהו. בנקודה זו אולי כדאי לציין, שתקופת ההתיישנות על פשעים חמורים בישראל עומדת על 10 שנים, ובמקרי רצח - 20 שנים.

לבסוף יש לזכור, כי רובם המכריע של הפשעים לא מתרחש מול מצלמות, כך שלא ניתן פשוט להצביע על מבצע העבירה ולהעמידו לדין. מאותה סיבה, יהא קשה לנאשם הטוען לחפותו להביא ראיות לכך שלא ביצע מעשה כלשהו, שכן ממהותם של דברים את מה שלא נעשה - קשה מאוד להוכיח בראיות (למעט אליבי, שגם בו נוטה המשטרה לפקפק - ולעתים בצדק). 

המסקנה היא שטווח הטעות בבניית הסיפור העובדתי רחב, ומסכן באופן ממשי חפים מפשע בהרשעות שווא.

4. התמודדות עם טווח הטעות העובדתית: השערת חפות
אל מול החשש מטעות עובדתית שתוביל להרשעה שגויה ניצב רף ההרשעה הפלילי. רף ההרשעה אמור להגן מפני כוחן של רשויות החקירה והתביעה, באמצעות דרישה להוכחת אשמה "מעל לספק סביר". מכאן שמושג ה"ספק הסביר" אמור לקבל תוכן שיאפשר להתגבר על החשש מהכרעות עובדתיות שגויות, המובילות להרשעת שווא. כיצד?

התזה המובילה להבנת מושג הספק הסביר בישראל, כפי שנוסחה על ידי העליון באחת הפרשות המנחות בנושא, גורסת כי ספק סביר "מותיר, על-פי מבחני שכל ישר, הגיון וניסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם. לא כל ספק שהוא, ויהא המרוחק והדמיוני ביותר, עונה למבחן זה [...] על הספק להיות רציני, הגיוני ובעל אחיזה מעשית במציאות". ספק כזה מתקיים כאשר "ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית".


כאמור, רבות נכתב על מהות הדרישה לספק סביר, ואנו נציג כאן רק מובן אפשרי ובסיסי אחד שלה. לפי מובן זה, ספק סביר מתקיים אם מכלול הראיות בתיק מאפשר לבנות לפחות תסריט הגיוני אחד לפיו הנאשם לא אשם. התסריט המזכה נקרא "השערת חפות" [1], ומספיקה הרשעת חפות אחת המתיישבת עם הראיות ועם השכל הישר כדי לזכות נאשם - גם אם חומר הראיות מאפשר לנו לבנות עשרה סיפורים שונים לפיהם הנאשם אכן אשם.


כך ייראה, אפוא, הליך שפיטה תקין של נאשם:
(1) האם ניתן לבנות סיפור קוהרנטי מהחומר העובדתי, לפיו בסבירות גבוהה הנאשם אשם? אם התשובה שלילית, כבר בנקודה זו יש להכריז על זיכוי הנאשם. אם התשובה חיובית וניתן לבנות סיפור הרשעה, עוברים לשאלה השנייה:
(2) האם בצד סיפור ההרשעה ניתן להציג לפחות השערת חפות אחת המתיישבת עם חומר הראיות ועם השכל הישר?
אם התשובה שלילית, יש להרשיע את הנאשם. לעומת זאת, אם התשובה חיובית יש לזכות את הנאשם - ולא משנה כמה סיפורים מרשיעים נותרו אפשריים לצד השערת החפות.

להמחשה נחזור לסיפורו של פלוני בפארק: נניח שחומר הראיות כולל טביעות נעל של הנאשם; טיפות דם מזירת הרצח, שלטענת הנאשם נבעו משריטה; ואת גופתו של הקרבן, עליה נמצאו סימני מאבק. ניתן בהחלט לבנות מחומר הראיות סיפור מרשיע - אולי אפילו כמה סיפורים מרשיעים - לפיהם הנאשם אשם במיוחס לו. ניתן לטעון כי הנאשם נפטר מכלי הרצח או החביא אותו, ניקה את בגדיו והעלים אותם והותיר את גופת הקרבן במקומה.

ואולם, בהעדרו של כלי רצח, הודאה במעשה, עד שראה את ההתרחשות או ראיה חותכת אחרת - ניתן לבנות גם סיפור חלופי הגיוני לפיו הנאשם איננו אשם. מתקבל על הדעת שהנאשם, העובר יום-יום בפארק, יותיר אחריו טביעות נעל, וטיפות דם אחדות על השביל והגדר מתיישבות עם טענתו כי נשרט מענף.

מאחר שחומר הראיות והשכל הישר אינם מאפשרים לשלול את השערת החפות, הרי שקיים ספק סביר באשמת הנאשם. מכאן שאסור להרשיעו - וזאת גם אם איננו יודעים לומר בוודאות שלא ביצע את המיוחס לו. זוהי משמעותה האמיתית של המחויבות שלקחה על עצמה החברה להגן על חפים מפשע, כפי שהיא משתקפת מרף ההרשעה של "אשמה מעל לספק סביר".

סיכום
המחויבות להגנה על חפים מפשע עלולה להעמיד את החברה בכלל, ואת בתי המשפט בפרט, בפני החלטות קשות מאוד. אף שופט לא מעוניין לשחרר אדם שפשע נגד החברה. אף שופט לא רוצה את דמו של הקרבן הבא על ידיו. כל שופט היה רוצה לדעת בוודאות מה קרה בזירה כדי לפסוק דין צדק לנאשם, לקרבן, ולחברה כולה. מנגד, אף שופט לא מעוניין להרשיע חף מפשע. רק המחשבה על אפשרות שאדם שלא ביצע פשע ייכנס לכלא, על כל המשתמע מכך, מצמררת.


שני צידי ההחלטה - לשחרר אשם או להפליל חף מפשע - עשויים להיראות סימטריים; אך עלינו לזכור ש"המגרש הפלילי" איננו מאוזן. הקושי להבין את ההשתלשלות העובדתית, החשש מכוחן הרב של רשויות התביעה והחקירה, התמריצים המנחים את התנהלותן והטקטיקות המשמשות אותן חוברים למכלול, המאיים על חירותם של חפים מפשע באופן ממשי הרבה יותר מהאיום על החברה.



מכאן חובת החברה לפרוע את המחויבות שלקחה על עצמה, ולפעול להגנה על חפים מפשע גם במחיר שחרורם של אשמים. זוהי תוצאה קשה לקרבן, למשפחתו ולחברה; אך זוהי גם המשמעות של חיים בחברה חופשית, בה אדם מוחזק כזכאי, עד אשר הוכחה אשמתו. פרשות כגון פרשת ברנס מזכירות כי אסור לנו, בשום פנים ואופן, להפוך את היוצרות.



ננסה עתה ליישם את הדרישה לספק סביר על המקרה של זדורוב: לחצו כאן למעבר לפוסט הבא בסדרה.


הערות שוליים
[1] ראו, בין היתר: דורון מנשה, איל גרונר, הקטגוריזציה של הזיכוי: זיכוי מחמת הספק וזיכוי מוחלט - עיון מחודש, מחקרי משפט כז, תשע"א-2011

6 תגובות:

  1. http://msp-intl.com/%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%A1%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94.html

    השבמחק
  2. א. כל הכבוד על הבלוג, פעם ראשונה שאני מבקר - כתוב היטב ועוסק בנושאים חשובים ומעניינים (שלא נתקלים בהם מספיק בבלוגוספירה), נוסף לרשימת מעקב.
    ב. מותר לשאול איך המחקרים בנושא טעויות של בתי משפט מתנהלים? האם החוקרים אכן יכולים לגשת למקורות מידע שלא היו בפני בית המשפט בזמן הכרעת הדין? אם הם באמת הצליחו להביא לזיכוי במשפט חוזר של 5% מהתיקים שהגיעו אליהם - כמה מהם מחמת ספק וכמה מהם מתוך ודאות בזכותו של הנאשם? האם יש חלוקה לאחוזים בהתאם לחומרת העונש? (לו הייתי שופט אני מנחש שככל שהעונש אותו הייתי מבקש לגזור היה חמור יותר הייתי דורש מעצמי ומהתביעה רמה גבוהה יותר של ודאות)
    זה נשמע כמו שאלות טרחניות משהו - אבל הן חשובות כדי להעריך אכן את היקף הטעויות בבתי המשפט (גורם חשוב בגיבוש דעה על נושאים כמו עונש מוות למשל)
    ג. אתה אומר שאנחנו מבקשים ודאות של 90%-95%, ושאחוזי ההרשעות השקריות הוא 5%, התאמה מעניינת (שאלה מה קדם למה - השופטים התאימו את הציפיות למחקרים או שהם באמת טובים בלהעריך תרחישים)

    השבמחק
  3. כמה הערות טכניות:
    א. השעון של הבלוג לא מכוון לשעון ישראל
    ב. אני אשמח אם תצרף את הקישור למאמר הבא בסדרה בסוף המאמר הנוכחי (במקום שאני אצטרך לחפש אותו בפנים בסוף הקריאה, במיוחד כשקוראים מטלפון ולא נוח לפתוח אותו בטאב נפרד כדי לחזור אליו בסוף)

    השבמחק
  4. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  5. קראתי בעניין רב את שני החלקים, ובמקביל את פסק הדין האחרון במשפט הערעור השני.

    הסיכוי שלא זדורוב הוא הרוצח הוא אפסי, צריך להמציא סיפור שלם בו הוא היה בזירת הרצח, דרך על הגופה ויצא מעל הדלת, אבל הוא לא באמת הרוצח והוא רק ראה, נבהל, פחד שיערבו אותו, זרק את מכנסיו וסכינו כדי שלא ימצאו את הדם שלה שם. מה שמפיל את הסיפור הזה הוא ההתוודות בפני המדובב ארתור. הוא לא ידע שהוא מדובב ולא הייתה לו שום תועלת מלספר לו את כל מעשה הרצח.

    אני מחכה לשמוע מהו הסיפור הסביר המקביל שאפשר לספר שמזכה את זדורוב ובמקביל תואם לכל הראיות ובעיקר להתוודות (כפי שהאיר השופט עמית, התוודות ולא הודאה) שלו בפני המדובב.

    השבמחק