על ביטוי פרטי, ביטוי ממשלתי, ומינויו של ד"ר ברץ לתפקיד ראש מערך ההסברה (כ-730 מילים; פורסם בדף הפייסבוק של הבלוג)
ביום 25.10.15 כתב ד"ר רן ברץ, שמונה אתמול (4.11.15) לראש מערך ההסברה הישראלי, כך:
"אני חושב שזה אומר הרבה שהנשיא טס במחלקת תיירים, הסתובב במטוס ולחץ ידיים לכולם. בעיקר זה אומר שהוא דמות שולית כל כך עד שאין שום חשש לחייו. נראה לי שאפשר אפילו לשלוח אותו במצנח רחיפה לגולן הסורי שבשליטת דאע"ש; יום למחרת הם יחזירו אותו עם רצון לפתוח במשא-ומתן על חזרתם המיידית לעיראק, רק קחו אותו, בחייאת יזרעאלין. הנשיא שלכם עובר במחנה לוחץ לכולם אחד אחד ידיים, מנסה לדבר איתנו בערבית שהוא לא יודע, אומר לנו שנתאחד כי חבל שאנחנו ככה שבטים שבטים, בקיצור הג'מעה בגללו בדמורליזציה גמורה, מיואשים לגמרי מהחיים, אפילו התחילו לדבר אולי נקים ארגון זכויות אדם לבדיקת השימוש האכזרי בבדיחות קרש במלחמה פסיכולוגית. הקרן החדשה כבר מתעניינת."
עם היוודע דבר המינוי עטו, כמובן, העיתונאים והעורכים על הידיעה כמוצאי שלל רב: "ראש מערך ההסברה הנבחר: "אפשר לשלוח את הנשיא לגולן הסורי שבשליטת דאעש"" (מעריב); "רן ברץ, המסביר הראשי של נתניהו, שלח את ריבלין לדאעש; ריבלין זועם" (הארץ); "המסביר הלאומי החדש התבטא נגד הנשיא ריבלין: "רק קחו אותו"" (מאקו) וכהנה וכהנה כותרות וצהלות, שנדמה לעיתים שהתחרות המרכזית ביניהן היא מי תורמת פחות לשיח הציבורי בנושא.
האם יש בדברים ממש? האם ברץ, אדם פרטי עד לרגע המינוי, צריך לחשוש מהבעת ביקורת, גם אם מזלזלת, בנשיא המדינה? ומה לגבי חופש הביטוי?
הטענה המרכזית שיש לשקול נוגעת ליכולתו הסבירה של מועמד פוטנציאלי למלא תפקיד ציבורי, בשים לב לתכליתו הספציפית של התפקיד. אחד המאפיינים הראשונים והברורים של מערך ההסברה, לא כל שכן של ראש המערך, הוא להציג חזית אחידה ומלוכדת לעולם, חזית שתהווה את עמדת המדינה בפני כל שועי עולם ותתרום לתדמית המדינה, מאמציה הדיפלומטיים וקשריה עם המדינות המקובלות.
חזית אחידה זו מהווה, בשפה המקצועית, "ביטוי ממשלתי" (Government Speech), להבדיל מביטוי של אדם פרטי (Private Speech). הביטוי הממשלתי נגזר ממטרות הממשלה ומהתנהלותה השוטפת כאשר היא מבקשת לתקשר את עמדותיה לציבור בישראל ומחוצה לה.
מאחר שהביטוי הממשלתי הוא-הוא עמדת הממשלה, ומאחר שאין לאף גורם פרטי את הזכות לדבר בשם הממשלה או "לחטוף" (מה שמכונה Hijacking) את המסר שהיא מנסה להעביר, הרי שיכולתה של הממשלה הנבחרת לברור בין ביטויים ובין דוברים שידברו בשמה רחבה מאוד.
כך למשל, אמן המעוניין להביע את מחאתו העמוקה מהתנהלות השלטון, לא יוכל לעשות זאת דווקא במסגרת מסיבת עיתונאים שכינס ראש הממשלה, או במסגרת טקס ממלכתי רשמי. העובדה שלפלוני נתון החופש להתבטא כנגד עמדת הממשלה, לא גוררת את המסקנה שפלוני יכול לערער על המסר של הממשלה עצמה - מסר שיש לה זכות להעביר בשלמותו.
ובחזרה לעניין ההסברה: הנשיא מהווה את גילום סמל המדינה. מכאן שחלק חשוב בתפקידו של ראש מערך ההסברה הוא גם לייצג את נשיא המדינה, במסגרת החזית הממשלתית האחידה. זלזול פומבי בנשיא, אף לפני קבלתו של ברץ לתפקיד, חותר תחת יכולתו של ראש המערך להישאר נייטראלי ולבטא, במסגרת עמדת המדינה, גם את עמדת הנשיא ולשכתו.
יש ספק רב, אפוא, ביכולתו של ראש מערך ההסברה לדבר ולטעון בשם המדינה בכללותה, שכן הוא נתפס עתה כבז לסמל המרכזי שלה - הנשיא. כמו בדוגמת האמן שמשתלט על מסיבת העיתונאים לצרכיו, הביטוי הפרטי "מכתים" את הביטוי הממשלתי, ולממשלה יש זכות מלאה להתגונן מפני הכתמה שכזו, הפוגעת ביכולת להעביר מסר ממשלתי אחיד לאומות העולם ולמנהיגיהן.
נוסף על ההשפעה שיש למינוי על תפיסת התפקיד בקרב העולם ומנהיגיו, ההתבטאות המזלזלת בנשיא פוגעת ביכולתו של ברץ לבצע את תפקידו גם בישראל פנימה, שכן היא משרה רוח רעה בין הנשיא ולשכתו לבין ראש מערך ההסברה. לכל מובן שראש מערך ההסברה עובד בשוטף מול הנשיא ולשכתו, והפגיעה באמון במצב דברים זה יורדת לשורש היכולת להתנהל בצורה הולמת.
לשם הדגמה, ניזכר במקרה שונה אך דומה: התבטאויות פרטיות של ד"ר גלעד, ששימש כחוקר במחקר המרכז והמידע של הכנסת. גם אז, התבטאויות ביקורתיות שנאמרו שלוש שנים (!) קודם הובילו לפיטוריו של ד"ר גלעד. הנימוק: פגיעה בנייטראליות ובמעמד מרכז המחקר, החותרת תחת יכולתו לספק שירות הוגן לכלל לקוחותיו - חברי הכנסת משני צידי המתרס הפוליטי.
כאן כשם, אף ביתר שאת. על פי האמור בעיתונים השונים, ד"ר ברץ היה בתהליך מינוי עת ביטא את הדברים. מכאן שהפגיעה בחופש הביטוי זניחה, וזאת משתי סיבות:
בראש ובראשונה, מאחר שלממשלה יש את הזכות להגן על הביטוי הממשלתי מפני ביטוי פרטי שיכתים את המסר שהיא מבקשת להעביר;
ושנית, מאחר שה"אפקט המצנן" חל במקרה זה בלבד - ידע כל אדם שעתיד להתמנות לראש מערך ההסברה שלא להתבטא באופן המאיים על שלמות וקוהרנטיות המסר הממשלתי, ובכלל זאת - שלא לזלזל פומבית בנשיא.
זאת, לא בגלל שהביקורת כלפי הנשיא איננה לגיטימית (אפילו אם היא צורמת לאוזן או מנוסחת באופן בלתי הולם) - אלא בגלל שלממשלה יש זכות לשלוט במסר היוצא ממנה, והכתמת המסר הממשלתי כאמור פוגעת באינטרסים הבסיסיים ביותר שלה.
