ראש עיריית חיפה, יונה יהב, מתנגד להעברת מעון לנערים ונערות חסרי בית לשכונת מרכז הכרמל בעיר חיפה. המעון ממוקם כיום בשכונת הדר, בחלק התחתון והחלש יותר של העיר חיפה, ודייריו סובלים מתקיפות מיניות, קללות ואיומים. ההתנגדות של יהב מבוססת, רובה ככולה, על הטענה "לא אצלי": השכונה אליה המעון מבקש לעבור "לא מתאימה" לסוג כזה של מעון, ולכן - יש למצוא לה מקום אחר.
אין זו הפעם הראשונה שטענות מסוג זה מופנות כלפי אוכלוסיות שיקומיות המבקשות להשתלב בקהילה. בספרות המשפט והחברה נודעה זה מכבר טענת NIMBY - not in my back yard - או "לא בחצר ביתי". התופעה מתארת התנגדות של שכונה, קהילה או ציבור מסוים למיזמים המועילים לכלל, אך באים על חשבון האזורים בסביבתם יוקמו. הדוגמאות הקלאסיות נוגעות בשאלת מיקומם של מפעלים מזהמים, בתי חולים, מרכזי טיפול קהילתיים וכיוצא באלו מתקנים שהדיור בשכנות להם עשוי להוביל לאי-נוחות לגרים בקרבתם, בעוד שהקהילה ככלל תרוויח מקיומם.
טענות נמב"י שכיחות במיוחד בסוגיות שילוב ושיקום אוכלוסיות מוחלשות בקהילה. החל מאנשים עם מוגבלויות פיזיות, התפתחותיות או נפשיות, עובר בנגמלים מהתמכרויות לסמים ואלכוהול ובנערים ונערות שהוצאו מביתם, וכלה באסירים משוחררים, אנשים עם איידס ועוד: כל אלו נתקלים לעתים תכופות בהכרה ששילובם בחברה חשוב וראוי, אך מנגד - כאשר הם מבקשים להשתלב בקהילה ספציפית - צץ לו "אבל...".
ה "אבל" מגיע בשלל צורות. קהילות רבות חוששות מפגיעה בתחושת הביטחון ובשלום הדיירים, בעיקר בלילות; מירידה בערכי הבתים בשכונה; מפגישה בין ילדי השכונה לבין האוכלוסיה המשוקמת, שתהווה "השפעה רעה" על הילדים; מעומס שיופעל על מתקני השכונה (ביוב, חנייה וכדומה); מרעש שהאוכלוסיה המשוקמת עשויה לגרום; ומעוד כהנה וכהנה טענות, שהיצירתיות הגלומה בחלקן, לולא הייתה מרושעת, הייתה לא פחות ממרשימה.
אמנם, בחלק מהטענות לעיל יש ממש; אולם כאשר בוחנים את שורש הטענות ומבקשים לספק לכל אחת מענה נקודתי (פיצוי על ירידת ערך, הוכחות משכונות קודמות שהאוכלוסיה איננה מסוכנת, וכיוצא בכך), מגלים שבדרך כלל, ביסוד הטענות מצויה דעה קדומה. כך לדוגמה, בסקר שערך "ידיעות אחרונות", עלה כי 50% מהישראלים אינם מוכנים לגור ליד "מפגר", ו-10% סבורים ש"מפגרים" הם אנשים מסוכנים (למרות שכיום ידוע שההפך הוא הנכון) [1].
מעבר לעובדה שהחשש משילוב מונע מדעה קדומה וככזה הוא חסר כל בסיס רציונאלי, חשוב להבין ולהדגיש שטענות נמב"י פוגעות באופן אקטיבי באוכלוסיות כנגדן הן מופנות. ספציפית, שלוש בעיות מרכזיות מתעוררות כאשר קבוצה מעלה טענת נמב"י, במטרה לחסום שילוב אוכלוסיה מוחלשת בסביבתה: נפגעות זכויות האוכלוסיה הזקוקה לשיקום; נגרמת חלוקה בלתי-צודקת של נטלים באוכלוסיה; ומועמקים הסטיגמה, האפליה והקלון החברתי מהם סובלות האוכלוסיות הזקוקות לשיקום.
הבעיה הראשונה נובעת מחשיבות השילוב בקהילה לשיקום האוכלוסיות המוחלשות ולהגנה על זכויותיהם. מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים בעולם המערבי מוכיחים כי שילוב הקבוצות האמורות בחברה חיוני לשיקומן ולאיפשור חיים הוגנים וראויים לחבריהן [2]. ראשית, השילוב בקהילה מאפשר יציאה החוצה ומגע עם האוכלוסיה ה"רגילה", דבר המעודד פעילות קוגניטיבית, חברתית ויחס אנושי, החסרים כל-כך לאנשים בקהילות המשוקמות. שנית, האלטרנטיבה לשילוב בקהילה היא דיור מוסדי, כלומר אשפוז. אשפוז משמעו, קודם כל, פגיעה בחירות האוכלוסיה המשוקמת, וזאת מעצם אופי החיים הכופה והממשטר ההכרחי במוסדות. חיי הדייר במוסד לא שונים בהרבה מאלו של אסיר בכלא, ושגרת חייו מוכתבת, מפוקחת ונבחנת מקרוב על ידי הגורמים המוסמכים. בנוסף, ידוע שה"חושך" הפיקוחי בו מצויים מוסדות אלו מעודד הזנחה, טיפול לקוי ואף התעללות ממש, הן מצד מטפלים והן מצד גורמים בעלי סמכות [3]. על פי דו"ח ועדת כץ (1997), מבין 7,100 האנשים עם פיגור שכלי המתגוררים מחוץ לביתם, 5,700 מתגוררים במוסדות. מבין 6,700 האנשים שהיו מאושפזים באותה התקופה בבתי חולים פסיכיאטריים, 3,350 אושפזו אך ורק כיוון שלא נמצאו פתרונות בקהילה - ולא מתוך צורך קליני [4]. טענות מסוג נמב"י מובילות אפוא לאשפוז של אנשים שיכולים היו להתגורר ולתפקד בקהילה, רק לאור התנגדות המבוססת, רובה ככולה, על מיתוסים. במקרה שלנו, משמעות קבלת טענת נמב"י היא השארת האוכלוסיה הזקוקה לשיקום במקום שבבירור איננו מסייע למאמצי השיקום, ואף פוגע בהם.
הבעיה השנייה קשורה לחלוקה הוגנת של נטלים בחברה. המגורים בשכנות למוסד שיקומי, הוסטל או מעון שיקומי נתפסים על-ידי המתנגדים להם כ"נטל", גם אם מחקרים רבים מוכיחים שתפיסות אלו מבוססות על סטיגמות ודעות קדומות. עדיין מובן, שמיקום אוכלוסיות משוקמות רבות באותה השכונה הוא דבר בלתי-רצוי, ועל כן יש לפזר את שילוב האוכלוסיה באופן אחיד ככל הניתן, ובהתאמה לאיכות וכמות המתקנים השכונתיים הפנויים בכל קהילה קולטת. מאחר שכולם מסכימים שצריך לשלב אוכלוסיות שיקומיות במקום כלשהו, השאלה המתעוררת היא "מי יישא בנטל". בנקודה זו חשוב להדגיש, ראשית, שהאוכלוסיה המשוקמת הזקוקה לשילוב מורכבת, לרוב, מהחלשים ביותר בחברה. שנית יש לזכור שבדרך-כלל, ככל שהקהילה הקולטת חזקה יותר, כך גדלה יכולתה להפעיל גופים שלטוניים - לחץ על העירייה, עתירות לבית המשפט ולובי בכנסת ובממשלה - במטרה למנוע את קליטת האוכלוסיה המשוקמת. בהתאמה, ככל שהאוכלוסיה הקולטת חלשה יותר ומלוכדת פחות, יהיה לה קשה יותר להתנגד לקליטת האוכלוסיה המשוקמת. המחקרים בספרות מראים שלרוב, האוכלוסיות החזקות ביותר נוטות לקלוט פחות אוכלוסיות משוקמות, ומכאן שככל שניטה יותר לקבל טענות נמב"י - נטיל את נטל קליטת האוכלוסיות השיקומיות על השכונות והקהילות החלשות בחברה.
הבעיה השלישית כרוכה בשיח הציבורי ובסטיגמה הכרוכה בטענות נמב"י. מעצם מהותן, טענות נמב"י חייבות לייצר "אחר", זר שונה לחלוטין שהתנהגותו, אורחות חייו ואפילו מוסריותו נחותים בהגדרה מאלו "שלנו". לעתים תכופות מתוארים בני הקהילות הזקוקות לשיקום כמסוכנים, טיפשים, פראיים ואלימים. מטבע הדברים, השיח הציבורי והתקשורתי סביב האוכלוסיות המשוקמות מאופיין כמעט תמיד בהעדר קולן, ולכן הבמה מושארת, רובה ככולה, לטענות המתנגדים לשילוב. הצורך הכפול של המתנגדים - לשכנע אחרים, שאסור לשכן את המשוקמים בסביבתם, ולשכנע את עצמם, שהתנגדותם לשילוב מוסרית ומוצדקת - מוביל להשמצה, סילוף נתונים, ושקרים של ממש כנגד האוכלוסיה המשוקמת. המשמעות היא מערבולת של דיון חד-צדדי, שבו הנחות היסוד הן שהמשוקמים אינם ראויים לשילוב, ולכל היותר על החברה לעשות עימם "חסד", ולמצוא להם מקום בו יוכלו להיגאל מייסוריהם. זאת למרות שקיים קונצנזוס בספרות בנוגע לעובדה שרובם המוחלט של המשוקמים חי חיים טובים, ושעיקר הקושי שמתארים אנשים אלו כרוך, באירוניה מרה, ביחס החברתי המשפיל לו הם זוכים.
הנזק האדיר שנגרם מטענות נמב"י מחייב התייחסות חוקית. המדובר בכשל שוק חברתי מהסוג המסוכן, שהשלכותיו על האוכלוסיות החלשות ביותר בחברה מכרעת. הפתרון פשוט: איסור חוקי על כל התנגדות, הפרעה או הפליה במגורים ביחס להוסטלים, מעונות שיקומיים, בתי מחסה וכיוצא באלו, שבצידו סנקציה כלכלית שתופנה ישירות לאוכלוסיה הנפגעת.
הסייג היחיד לאיסור החוקי צריך להיות "נזק מיוחד" שנגרם לקהילה הקולטת. אם קהילה מסוימת יכולה להראות שמיקום האוכלוסיה המשוקמת בקרבה תוביל לנזק ייחודי וחריג הנגרם לשכונה, השונה מהטענות הכלליות שפורטו לעיל (שיאפיינו כל שכונה קולטת) - יוכל בית המשפט לאשר לתושבי השכונה למנוע את השילוב בקרבה. בצד הסייג, ייתכן שיש מקום להטיל מיסוי עודף על תושבי אותה שכונה, שיועבר לסבסוד תושבי השכונה שכן תקלוט את האוכלוסיה המשוקמת.
ידעו ראשי הערים, ועדי השכונות והתושבים עצמם שעל חוסר-הוגנות, בורות ורשעות הם ישלמו, וביוקר; ונדע אנחנו שהחברים והחברות המוחלשים ביותר בחברה, הסובלים בעיקר מהיחס שלנו אליהם - מוגנים.
סימוכין:
[1] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3734137,00.html
[2] Dear, Understanding and Overcoming The Nimby Syndrome; Gleeson, Zoning against the public welfare: judicial limitations on municipal parochialism
[3][http://bizchut.org.il/he/1527
[4] http://weblaw.haifa.ac.il/he/yedion/disabilitylaw/Documents/%D7%93%D7%95%D7%97%20%D7%94%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%94%20%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA%20%D7%9C%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%AA%20%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%A7%D7%94%20%D7%9E%D7%A7%D7%99%D7%A4%D7%94.pdf
ראו גם: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4398715,00.html
