ביקורת שיפוטית בישראל - אמיתות ומיתוסים

 יסודות הביקורת השיפוטית בישראל

ביום 9.11.1995 נפל דבר בישראל. בפסק דינו בפרשת "המזרחי" [1] קבע בית המשפט העליון לראשונה, כי חוק של הכנסת, אשר יסתור את הזכויות המפורטות בחוקי היסוד "החדשים" [2] - יבוטל. עד אז, איש לא חשב שלבית המשפט נתונה הסמכות המפורשת לפסול חקיקה. חוק שהתקבל בפרוצדורה המקובלת (שלוש קריאות, ברוב הנוכחים וכדומה) - היה חסין מהתערבות שיפוטית. בית המשפט אמנם הגן על זכויות יסוד, כגון חופש הביטוי וחופש העיסוק, עוד לפני פסק דין "המזרחי"; אבל רק כנגד החלטות ממשלה או צווים של רשויות מנהליות אחרות, ולא כנגד חוקי הכנסת ככאלו [3].

ייאמר מיד: המדובר בשינוי פסיכי למדי במשפט הישראלי. עד אותה נקודה, חקיקת הכנסת הייתה עליונה על כל הוראה משפטית אחרת (המכונה גם "נורמה משפטית", או "נורמה"): החלטות ממשלה, צווי בית המשפט וכל נורמה אחרת היו כפופים לחוק הכנסת [4]. פסק-דין "המזרחי" קבע שחוק "רגיל" לא יכול לסתור חוק-יסוד, וכי בית המשפט יוכל לבטל חוק הסותר חוק-יסוד. בכך בוטלה העליונות המוחלטת של חקיקת הפרלמנט, שליוותה את ישראל מאז הקמתה. קל להבין, אם כך, מדוע כונה המהלך בפי תומכיו ומתנגדיו גם יחד, "המהפכה החוקתית".

מאז "המזרחי", פסל בית המשפט העליון 14 הוראות חוק: בין היתר, נפסלו הוראת חוק שמאפשרת לעצור חיילים למשך 96 שעות לפני שיראו שופט; הוראה שמגבילה את הפיצויים שיינתנו למפוני גוש-קטיף; הוראה השוללת זכאות לקצבת הבטחת הכנסה מכל מי שבבעלותו או בשימושו מצוי רכב; הוראה המתירה פתיחת בית-כלא פרטי; הוראה המאפשרת את דחיית גיוס בחורי הישיבות ("חוק טל"); הוראות המאפשרות להחזיק מסתננים במשמורת למשך 3 שנים; ועוד.

מבחינה מספרית גרידא, נפסל אחוז קטן למדי מסך החוקים בספר החוקים הישראלי (מאז שנת 1996 נחקקו בישראל כמעט 300 חוקים חדשים; וסה"כ, נכון לשנת 2015, קיימים בישראל למעלה מ-900 חוקים). למרות זאת, דעת הקהל בישראל - ולא רק בישראל - עסוקה באופן מתמשך בשאלת לגיטימיות הביקורת השיפוטית, באופן ישיר ועקיף כאחד. באופן ישיר, המשפטנים הבכירים ביותר עסקו ועוסקים בשאלת הביקורת השיפוטית בישראל [5].

באופן עקיף, שאלות העוסקות במעמדו ותפקידיו של בית המשפט בכלל, ושל בית המשפט העליון בפרט, שבות ועולות לשיח הציבורי. כך, נבחנות מעת לעת סוגיות כגון הוספת "פסקת התגברות" לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו [6]; הרכבה ומעמדה של הוועדה למינוי שופטים [7]; שינוי "שיטת הסניוריטי" [8]; או הקמתו של "בית משפט לחוקה" [9].

אין ספק שהסוגיות הללו, כמו גם אחרות, עומדות על רגליים עצמאיות. ועדיין, נראה שהמשותף לכולן הוא שלא ניתן לנתק אותן מהחשש הבסיסי מהפעלת "נשק יום הדין": פסילת חוקים על-ידי מוסד שלא נבחר בבחירות דמוקרטיות היא פעולה שחלק מהאזרחים סבורים שאין אפשרות להצדיקה, בעוד שאחרים בטוחים שאין קיום לדמוקרטיה בלעדיה.

כך, כל צד בדיון בשאלות העקיפות מתחיל מהנחת יסוד שונה: פלוני סבור שבית המשפט הישראלי נטל לעצמו סמכות שמעולם לא ניתנה לו; אלמוני בטוח שעצם קיומה של הדמוקרטיה מחייב ביקורת שיפוטית, שעיקרה בהגנה על זכויות המיעוט. שיח החירשים הזה פוגע, קודם כל, בדיון הציבורי בשאלות העקיפות; אבל גם במעמד בית המשפט עצמו.

מכאן שהבעיה בטיפול הציבורי בשאלת הביקורת השיפוטית, היא שאין למעשה ויכוח: ראשית, אין הסכמה על העובדות הבסיסיות הנוגעות לדיון, ושנית, אין הבחנה בין סוגים שונים של שאלות, וכך טיעון כדוגמת "חייבים שמישהו יגן על מיעוטים" - אשר בהחלט ניתן לספק לו מענה הולם, גם במדינות ללא ביקורת שיפוטית על חקיקה - נענה בתשובות כגון "אבל כל השופטים אשכנזים מרחביה".

הנתק בין תומכי ומתנגדי הביקורת השיפוטית מועצם לאור העובדה שגם ללא קשר לדיון ציבורי חסר או בלתי-מדויק, שאלת לגיטימיות הביקורת השיפוטית היא שאלה מורכבת, הכוללת שאלות-משנה רבות. בין שאלות אלו ניתן למנות את שאלת היחסים הראויים בין שלוש הרשויות במדינה דמוקרטית, אופי שיטת המשפט במדינה, המבנה החברתי, הדמוגרפי והפוליטי, מקצועיות השופטים והרכבם, מידת עצמאות מערכת השפיטה ועוד.

לכן נראה שהשיח הציבורי ירוויח מהצגת העובדות הקשורות בביקורת השיפוטית, מבחינה מקומית ובינלאומית; מחלוקת שאלת לגיטימיות הביקורת השיפוטית לשאלות-משנה ומהפרדה בין סוגים שונים של טענות בכל שאלה; ומדיון בכל אחת משאלות המשנה והטענות במסגרתה באופן פרטני. זאת, להבדיל מהאופי האופייני לשיח התקשורתי, שאץ-לו-רץ-לו אל הדיונים בשאלות הנגזרות. 

מטרתה של רשימה זו, שתכלול ארבעה חלקים, היא לנסות להצדיק באופן עקרוני פסילת חקיקה של הכנסת על-ידי בית המשפט, ולשרטט מתווה תאורטי שיאפשר להעריך ולבקר את פסיקות העליון הפוסלות חקיקה.

כדי שתהיה לנו הנחת יסוד מוסכמת לחלקים הבאים, נעבור עכשיו לנקות מהשולחן קושי מקדמי, המעכיר באופן עיקש למדי את הדיון בשאלת הביקורת השיפוטית - התנגדות שאכנה "אבל אין חוקה בישראל".

בעיית החוקה בישראל

מדינות מערביות המכירות בסמכות בית המשפט לפסול חקיקה מבססות סמכות זו, בדרך כלל, בחוקה. בשונה ממדינות אלו, אין בישראל חוקה מוסכמת - מסמך שהתקבל על-ידי "רוב מיוחס" [10] - המעגנת ומשקפת את "ערכי העומק" של האומה, בצד הסדרים משטריים שיגשימו את אותם ערכים. בין הסדרים אלו ניתן למנות את ההגדרה הבסיסית של רשויות המדינה, כפיפות הצבא למדינה, הרכב בית הנבחרים, אופן מינוי השופטים וכיוצא באלו.

מדוע דרושה חוקה לשם ביקורת שיפוטית? חוקה נהנית משני יתרונות ביחס לחוק "רגיל". ראשית, ברוב המקרים, החוקה מאושרת ברוב מיוחס, בתחילת הקמת הישות המדינית, לדוגמה לאחר מלחמה או מהפכה (כמו בצרפת או ארה"ב); או לאחר החלפת משטר וכינון חוקה חדשה (כמו בדרום אפריקה שלאחר משטר האפרטהייד). זאת בשונה מחוקים רגילים המשקפים, בדרך כלל, לא יותר מ-30%-40% מקולות בעלי זכות ההצבעה (כפי שיפורט בפוסט הבא). שנית, על-פי רוב, הצבעת העם מתייחסת באופן ישיר למסמך החוקה. להבדיל מבחירה בנציגים אשר מנסחים חוקים ואז מצביעים עליהם, כאן העם מצביע על מסמך מוכן העומד מראש לאישורו. לכן ההנחה היא שחוקה נהנית מהסכמה חוצת-מגזרים.

משמעות הסכמה חוצת-מגזרים זו היא שהוראות החוקה מגלמות את ריבונות העם בצורה הקרובה ביותר לאידיאלית האפשרית. לכן, חוק רגיל איננו יכול לחרוג מהוראות החוקה. אם התגלה שהוראה בחוק סותרת את החוקה בנקודה מסוימת, יהא על בית המשפט להכריז על בטלות הוראת החוק, שכן אחרת נסתרה ריבונות העם המגולמת בחוקה.

מכאן שהחוקה נחוצה למוסד הביקורת השיפוטית שכן היא מאפשרת להבחין בין רמות שונות של ריבונות העם. הריבונות ה"אידיאלית" המבוטאת בחוקה עליונה על ריבונות הכנסת (ומכאן שחוק הסותר את החוקה יהא בטל), כפי שריבונות הכנסת עליונה על ריבונות הממשלה (ומכאן שהחלטת ממשלה לא יכולה לסתור חוק), וכפי שריבונות הממשלה עליונה על ריבונות המשרדים הכפופים לה - וכך הלאה.

לצערנו, מדינת ישראל לא זכתה למסמך חוקתי מכונן המשקף ריבונות "אידיאלית" שכזו. עד לחקיקת שני חוקי היסוד ה"חדשים", לא היה בישראל מסמך יסוד כתוב ומוסכם, אשר אפשר ביקורת שיפוטית על תוכן חקיקת הכנסת. בקצרה ניתן לומר, שהקמת המדינה התבססה על מסמכים היסטוריים שונים, ובראשם מגילת העצמאות; שהמגילה איננה "חוקה" במובנה הרגיל; שאת החוקה החליפו חוקי-יסוד ספציפיים, שלא הסמיכו את בית המשפט לביקורת שיפוטית על תוכן החקיקה (חוק-יסוד הכנסת, חוק-יסוד הממשלה, חוק-יסוד הצבא ועוד); וש"הצעת הררי" [11] - לכתוב את החוקה "פרקים פרקים", עד לכדי איגודה למסמך שלם - לא הבשילה עד למועד כתיבת שורות אלה (ולא נדמה כאילו היא על סף מימוש [12]).

הטענה המרכזית של מצדדי הביקורת השיפוטית היא כי חקיקת שני חוקי היסוד החדשים כוננה מהפכה חוקתית. ה"מהפכה" באה לידי ביטוי בהעלאתם של חוקי היסוד החדשים אל רובד נורמטיבי עליון על חוקי הכנסת ה"רגילים" (שאינם "חוקי יסוד"), המשקף ריבונות "אידיאלית", ולכן שקול ל"מעין-חוקה". 

מה זה אומר? שכלל חקיקת הכנסת כפופה לחוקי היסוד החדשים (למעט יוצאי דופן מוגדרים [13]), ועל כן חוק "רגיל", הסותר את הזכויות שעוגנו בחוקי היסוד החדשים, יהא בטל וחסר תוקף משפטי בדיוק כמו חוק רגיל הסותר את חוקת צרפת או דרום אפריקה. משכך, ניתן לפנות לבית המשפט כנגד חקיקה, כפי שניתן לפנות לבית המשפט כנגד החלטת כל רשות מדינית אחרת (החל בדו"ח מהירות שניתן בלא סמכות וכלה בהחלטות הממשלה).

לשיטת המתנגדים לתזה זו - התנגדות שנכנה התנגדות "חזקה" לביקורת שיפוטית - הכנסת כלל לא התכוונה להעניק מעמד עליון לשני חוקי היסוד החדשים; ובטח שלא להסמיך את בית המשפט לפסול חקיקה שאיננה מתיישבת, לדעתו, עם חוקי היסוד [14].

על כך יעידו מספר הח"כים הנמוך שנכח בהצבעות על חוקי היסוד החדשים; העדרה של הוראה המסמיכה פסילת חקיקה בחוקי היסוד החדשים; ודברי הכנסת, המלווים כל הצעת חוק, שלא מאזכרים מתן סמכות שכזו לבית המשפט. במלים פשוטות, המתנגדים החזקים כופרים בהנחת היסוד של המהפכה: בעצם הטענה כי שני חוקי היסוד החדשים משקפים את רובד הריבונות ה"אידיאלי" המאפשר פסילת חקיקה של הכנסת.

כנגד ההתנגדות ה"חזקה" הוצגו מספר טענות. ראשית, נטען כי חוק יסוד המעגן זכות אדם בהכרח מעלה את הזכות המוגנת למעמד עליון ביחס לחוק רגיל, קרי למעמד של חוקה. עליונות זו, כך הטענה, מחייבת את המסקנה שחוק רגיל לא יכול לסתור חוק-יסוד.

וכך מדוע? כי אם לא, אין כל הבדל בין חוק-היסוד לבין חוק "רגיל". מבחינה לוגית ומשפטית, אין משמעות למעמד "עליון" ללא "שיני" הביקורת השיפוטית: אם הכנסת יכולה לחוקק חוקים רגילים, שיפגעו בזכויות המנויות בחוקי-היסוד, הרי שבמבחן התוצאה חוקי-היסוד לא שונים מחוקים רגילים. ואם אין הבדל בין חוק-יסוד לחוק רגיל, הרי שאין כל היגיון בחקיקת חוקי-יסוד. מכאן, שחוק-יסוד המעגן זכות אדם חייב להיות עליון על חוק "רגיל", וחייבת להיות אפשרות לביקורת שיפוטית, שתוודא שחוק רגיל לא סותר את חוק-היסוד.

שנית, נטען כי חוקי היסוד החדשים חוקקו בהליך "חגיגי", וכי הכנסת הייתה מודעת היטב לטיב מעשיה [15].

שלישית, נטען כי גם אם חברי הכנסת לא היו מודעים למשמעות המלאה של חקיקת חוקי היסוד, בידם היכולת לשנות, לתקן או לבטל את חוקי היסוד החדשים; ולא מדובר באפשרות תאורטית. חוק-יסוד: חופש העיסוק חוקק ביום 3.3.92. מעט לאחר מכן, מצא בית המשפט העליון כי הוראת החוק המגבילה ייבוא של בשר לא כשר לישראל, לא עולה בקנה אחד עם הוראות חוק-היסוד. בתגובה לפסק הדין, תיקנה הכנסת את חוק-יסוד: חופש העיסוק והוסיפה להוראותיו "פסקת התגברות", המאפשרת, בתנאים מסוימים, לפגוע בחופש העיסוק באמצעות חוק "רגיל" [16].

כלומר: הכנסת הגיבה במודע לפסק הדין בתיקון חוק-היסוד - אולם במקום לשלול את סמכות בית המשפט לפסול חקיקה, בחרה הכנסת להוסיף כאמור את "פסקת ההתגברות". בכך הכירה הכנסת, לפחות במשתמע, בממד הריבונות האידיאלי שראה בית המשפט בחוקי היסוד החדשים. מכאן, שאף אם בית המשפט הוא שיזם את המהפכה החוקתית, לא רציני לטעון שהדבר נעשה "במחטף", "מאחורי גבה" ו-"ללא ידיעתה" של הכנסת.

סיכומו של דבר: ההנחה המשפטית המקובלת כיום בקרב מרבית הציבור בישראל, והנחת היסוד לדיון בפרקים הבאים, היא שחוקי-היסוד החדשים מהווים מקור הסמכה לפסילת חקיקה. הכנסת עצמה, הממשלה, הקהילה המשפטית ודעת הקהל כבר קיבלו, למעשה, סמכות זו.

ואולם, המצוי איננו גורר בהכרח את הרצוי. האם ניתן להצדיק את הביקורת השיפוטית באופן עקרוני, ולא רק כתוצר ההתפתחות הפוליטית-משפטית בישראל? זוהי שאלת-העל עליה נבקש לענות בפוסטים הבאים.

לשם בהירות הדיון, נחלק את השאלה לשאלות משנה:

(1) האם תיתכן בכלל "חריגה" של הרשות המחוקקת מהכוח שניתן לה?

(2) בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית, האם בית המשפט הוא המוסד המתאים לקבוע מתי חרגה הרשות המחוקקת מכוחה?

(3) בהנחה שבית המשפט הוא המוסד המתאים ביותר לקביעה האמורה, האם קביעתו צריכה להיות סופית?

הפוסט הבא ("גבולות הכוח של הרשות המחוקקת") יעסוק בשאלה הראשונה: האם מבחינה עקרונית, אפשר בכלל לומר שהכנסת "חרגה" מגבולות המנדט הניתן לה על-ידי העם, חריגה שתוביל לבטלותו של החוק שחוקק? או שתכל'ס צדק בית המשפט כשקבע, עוד לפני המהפכה החוקתית, ש"אין מהרהרים אחרי מעשה בית המחוקקים בחקיקתו" [17], כי החוק הוא ביטוי רצונו החופשי של העם?

הפוסט שלאחריו יבסס את הטענה שהמוסד הראוי לקביעה מתי חרגה הכנסת מכוחה הוא בית המשפט; והפוסט האחרון יתמקד בשאלה האם קביעת בית המשפט לגבי החריגה מכוחה של הכנסת צריכה להיות "סופית", ויסכם את הטיעון התומך בביקורת שיפוטית ואת המתווה התאורטי להערכתה.

הערות שוליים

1 ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי (ניתן ביום 9.11.1995), ראו: 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%A7_%D7%93%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A0%D7%A7_%D7%94%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99

2  המדובר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. ראו:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93:_%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93_%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D_%D7%95%D7%97%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%95

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%95%D7%A7_%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93:_%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9_%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%A7

3 מרגע שחוקק חוק, אף אם נפגעה זכות יסוד, לא ניתן היה לבטל את החוק; לכל היותר ניתן היה לנסות להפעילו באופן המצמצם את הפגיעה, באמצעות פרשנות חוקתית. הפרשנות החוקתית מהווה אף היא כר פורה לכתיבה ולוויכוחים אקדמיים. כתבו בנושא ענקי משפט כרונלד דוורקין, ה.ל.א הארט, ג'ון איליי ועוד. להרחבה ראו: Dworkin, Laws Empire, ובעברית: א. ברק, "פרשנות חוקתית".

4 פסקי דין רבים בתקופה שקדמה למהפכה החוקתית אישררו את התפיסה לפיה מרגע שהכנסת חוקקה חוק, בית המשפט לא יבחן את תוכנו כדי להחליט האם הוא "בסדר" או לא, מאחר שמדובר בשיקוף רצון הרוב הדמוקרטי. ראו לדוגמה בג"ץ 108/70 מנור נ' שר האוצר (ניתן ביום 20.10.1970): "לכל הדעות, מה שהכנסת עושה בדרך רגילה כגוף מחוקק שנבחר בבחירות דמוקרטיות ומשקף את רצונו החופשי של העם, טענת אי-סבירות אינה יפה לו, ובית משפט זה אינו רשאי לשים עצמו לשופט על סבירותם או אי סבירותם של מעשי חקיקה כאלה של הכנסת"

5 תקצר היריעה מלתאר את כל הספרים, המאמרים, הכנסים, החיבורים וההרצאות שעסקו בנושא המהפכה החוקתית, כמעט מכל זווית אפשרית. בין הכותבים הבולטים בנושא ניתן למנות את הנשיא (בדימוס) אהרן ברק; שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן; הפרופ' הלל סומר, ברק מדינה, אמנון רובינשטיין, אמנון רייכמן, ועוד רבים אחרים.

6 "פסקת התגברות" מאפשרת לכנסת, בנסיבות מסוימות, לחוקק חוקים הפוגעים בזכויות המנויות בחוק היסוד. ראו: ttp://www.idi.org.il/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/a_hole_in_the_override_law_fence/

7 http://www.themarker.com/news/1.2630528

8 "שיטת הסניוריטי" קובעת כי לנשיאות העליון ימונה השופט בעל הוותק הרב ביותר בעת פרישת הנשיא המכהן. ראו: http://news.walla.co.il/item/1837487

9 http://news.walla.co.il/item/895154

10 אין הגדרה חד-משמעית ל"רוב מיוחס"; מקובל לחשוב עליו כרוב גדול, בדרך כלל למעלה מ-50% מכלל בעלי זכות הבחירה בהחלטה נתונה. ראו:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%91_%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%A1

11 ראו: http://main.knesset.gov.il/About/Lexicon/Pages/Harri.aspx

12 רבים וטובים כתבו על הצורך הישראלי בחוקה, על הבעייתיות בכינון חוקה בחברה מפולגת ומשוסעת כחברה הישראלית, ועל הפתרונות האפשריים. ראו לדוגמה: http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.1937369;
את הצעת המכון לאסטרטגיה ציונית: http://www.izs.org.il/heb/?catid=169
וכן את הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה:
 http://www.idi.org.il/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A8/%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%94/%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%94-%D7%91%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9E%D7%94/

13 סעיף 10 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי חוקים שעמדו בתוקף לפני מועד תחולתו של חוק-היסוד - יהיו פטורים מלעמוד בדרישותיו. כלומר - הוראות חוק היסוד יחולו רק על חוקים שנכנסו לתוקף לאחר חקיקתו. אין בחוק-יסוד: חופש העיסוק הוראה דומה; חוק-יסוד: חופש העיסוק כולל אך "פסקת התגברות", שכאמור מאפשרת לכנסת לפגוע בזכות המנויה בו בהינתן תנאים מסוימים.

14 בין הכותבים הבולטים המחזיקים בעמדות אלו ניתן למצוא את שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן; את פרופ' רות גביזון; ואת פרופ' הלל סומר.

15 ראו בהקשר זה את תיאורו המרתק של פרופ' אמנון רובינשטיין, במאמרו "הכנסת וחוקי היסוד על זכויות האדם": http://weblaw.haifa.ac.il/he/Journals/lawGov/Volume5A/%D7%9B%D7%A8%D7%9A%20%D7%94(1)%20%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%9F%20%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9F%20-%20%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA%20%D7%95%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%99%20%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93%20%D7%A2%D7%9C%20%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D.pdf

16 הפרשה ידועה בשם "פרשת מיטראל". ראו תחת תת-הפרק "חוקי יסוד" בערך "הכנסת השלוש עשרה":

 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA_%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%94

17 בג"ץ 142/89 לאור נ' יו"ר הכנסת (ניתן ביום 1.7.90).