שלושה מובנים של פרטיות: מהפרטיות הקלאסית לפרטיות בעידן טכנולוגי

מבוא

"Like the emotive word "freedom", "privacy" means so many different things to so many different people that it has lost any precise legal connotation that it might once have had"

(Daniel J. Solove, A Taxonomy of Privacy, 2006)

הזכות לפרטיות היא בין הזכויות השנויות-במחלוקת ביותר במאה העשרים ואחת. מצד אחד, הזכות זוכה להגנה רחבה ביותר, ולעניין מחודש בשנים האחרונות: היא מופיעה בחוקות של מדינות ברחבי העולם; היא עוגנה במפורש בחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו; היא נהנית מחשיפה תקשורתית רחבה והמערכת הפוליטית, אנשי ציבור וחוקרי אקדמיה עוסקים בה באופן תכוף. די לפתוח עיתון יומי כדי להיתקל במגוון סוגיות הקשורות בפרטיות, באינטרנט ומחוצה לו.

ומנגד, נדמה כי הזכות לפרטיות נתונה למתקפה חסרת תקדים בהיקפה. היא מופרת שוב ושוב בידי סוכנויות ממשלתיות וגופים פרטיים; נטען שהיא לא הולמת את עידן הטכנולוגיה ומסכלת את זרימת המידע החופשי; שהיא משרתת רק את אלו שיש להם מה להסתיר; שממילא, אין בכלל פרטיות ברשת, בטח שלא בפייסבוק; ובמילותיו של סקוט מקנילי, מייסד חברת סאן מיקרוסיסטמס: "You have zero privacy anyway. Get over it".

אמנם, העמימות שאופפת את הפרטיות קשורה בוודאי למורכבותה של הזכות ולמחלוקות הקיימות, אפילו במחקר האקדמי, לגבי משמעויותיה. ואולם, לא ניתן לנתק את הבורות הציבורית מהעובדה שקלות-דעת ביחס לפרטיות משרתת מגוון גופים חזקים ביותר - גוגל, פייסבוק והמדינה הם רק חלק מהם. גופים אלו משתמשים וסוחרים במידע שלנו כל הזמן, ועל כן יש להם תמריץ משמעותי ברור להשאיר את המצב הנוכחי על כנו. נסו לחפש בגוגל את המלים Google Privacy, ותיווכחו בעצמכם באיזה מקום מדורג המאמר הביקורתי הראשון כנגד החברה.

לכן, מטרתה של רשימה זו היא להציג מספר תאוריות אפשריות להצדקת הזכות לפרטיות, להראות את השפעתה במישורים שונים ולנתח את הסכנות והאתגרים העומדים בפניה בימינו. המסקנה תהיה שהזכות לפרטיות היא מהזכויות החשובות של ימינו, וחשיבותה מורגשת במיוחד בעולם טכנולוגי.

(I) הפרטיות הקלאסית: זכות הפרט להיעזב לנפשו (The right to be let alone)

במונחי היסטוריה משפטית ופוליטית, הזכות לפרטיות היא זכות חדשה יחסית; היא בוודאי צעירה מאחיותיה, הזכויות לחיים, לחירות או לקניין. בספרות האקדמית, מקובל לראות במאמרם המכונן של וורן וברנדייס כמופע הראשון של הזכות לפרטיות. השניים טבעו את מושג הפרטיות כזכות האדם להיעזב במנוחה, כלומר להיות חופשי מפרסומים אודותיו (מאמרם המקורי התייחס לפרסום בעיתונות, אך מקובל להבין את טענותיהם גם ביחס למדיומים אחרים); כמו גם לאפשרותו להתייחד בביתו, לפתח את רוחו ולמצוא מקלט משאון העולם. השניים הבינו, שכדי להתפתח באופן המתאים לסט התכונות המיוחד שלו, דרושה לפרט היכולת להבין ולחקור את עצמו גם בנפרד מסביבתו; שכן הסביבה היא גורם רב-עוצמה, המוביל פעמים רבות לנרמול (Normalization) ולמשטור העדפות אישיות.

אם בכל רגע אני נתון למבטם ולשיפוטם של אחרים, יכולתי לגבש זהות אותנטית, הנפרדת מסביבתי, מוגבלת מאוד. ברמה הבסיסית ביותר, אנו מתנהגים אחרת כשאנשים צופים בנו או כשאנו סבורים שצופים בנו. ואם הדבר נכון לגבי פעולות יומיומיות כמו הימנעות מחיטוט באף בפומבי, התאמת הלבוש שלנו למי שאנו צפויים לפגוש, או האיפוק שאנו גוזרים על עצמנו מלכעוס או לבכות בנוכחות אחרים מסוימים - הרי שהדברים נכונים ביתר-שאת ביחס לפעולות מהותיות יותר כגון החצנת העדפות מיניות בכלל וכאלו שאינן בקונצנזוס בפרט, פתיחות לגבי רצונותינו האישיים וכנות בנוגע לשאיפותינו המקצועיות.

בנסיבות קיצוניות, בהן גיבוש זהותי הפרטית מתבצע תחת תכתיבים חברתיים בלתי-פוסקים, קיים חשש להיווצרות פער בין העצמי האותנטי שלי לבין האופן בו אני מתנהג תחת משטור סביבתי. פער זה צפוי להסב לי צער, אכזבות ותחושות ריקנות וכישלון - מה שידוע כ-"חיים בארון". מסיבה זו ילדים נוטים לעתים להסתגר בחדרם, בני נוער בוחרים לפעמים לגלוש בפורומים ובאתרים באופן אנונימי, ואף מבוגרים זקוקים לזמן לבדם. זהו הערך האינסטרומנטלי של הזכות להיעזב לנפשנו.

נוסף לערך האינסטרומנטלי, מספר מלומדים התייחסו ל"זכות להיעזב" כבעלת ערך עצמאי: נטען שלפרט יש זכות מוסרית לפתח את מחשבותיו, החלטותיו ומעשיו באופן שאינו חשוף לביקורת חיצונית מתמדת. על כן, יש להבטיח לפרט מרחב פיזי ווירטואלי, נקי מכפייה חיצונית, במסגרתו יוכל לעצב את חייו. זוהי החובה המופיעה בחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו"; ובמילותיהם של וורן וברנדייס:

"The common law secures to each individual the right of determining, ordinarily, to what extent his thoughts, sentiments, and emotions shall be communicated to others".

(II) הפרטיות בעולם טכנולוגי: פרטיות כשליטה
עם השינויים באורח החיים שכפתה הקדמה נדרשה הזכות לפרטיות לגבש הצדקות חדשות, נוכח האיומים השונים שמערימה ההתקדמות הטכנולוגית. אכן, הסכנות שמציבה הטכנולוגיה בפני הזכות לפרטיות נבדלות - כמותית וגם איכותית - מהאיומים על הפרטיות שהעמידו העיתונות או סקרנים שונים, בימי וורן וברנדייס. היטיב לתאר זאת פרופ' בירנהק במאמרו: בעידן הנוכחי החלטות המדינה, החלטות בשוק הכלכלי והחלטות במעגלים חברתיים שונים מתקבלות על בסיס מידע מוקדם לגבי הפרט, והתאמתו של מידע זה לדפוסים קיימים המצויים בידי מקבלי ההחלטות. במלים אחרות: בעולם האמיתי, כמעט אף אחד לא מגיע לשום מקום tabula rasa.

מי שמכיר את המידע הרפואי שלנו, את העדפותינו התזונתיות, את חיי המין שלנו, את ההיסטוריה הכלכלית שלנו; מי שיכול להעריך את הצלחותינו וכשלונותינו, את הרגלי הצריכה שלנו, את דפוסי הגלישה שלנו - מכיר אותנו לפעמים טוב יותר ממה שאנו מכירים את עצמנו. מידע זה מעובד ומשמש לתיוגנו לתוך קבוצת סיכון בטחונית (כך שניעצר לחיפוש בשדה התעופה), לקבוצת מיקוד עסקית (כך שנהיה רלוונטיים או בלתי רלוונטיים למשרה מסוימת) ולשלל סיווגים אחרים.

יאמרו המתנגדים: הבעיה היא המשתמשים עצמם; בעולם של רשתות חברתיות, סלפי, ושיתוף חברי הפייסבוק במה אכלתי הבוקר - מי שנפגע מאבדן הפרטיות צריך לבוא בטענות לעצמו בלבד. טעות, בשני מובנים שייסקרו מיד. ראשית,  גם העברת מידע, שעל פני-הדברים נדמה טריוויאלי, לצדדים שלישיים - והתוצאה ההכרחית, של מתן האפשרות לגורמים עתידיים ובלתי-ידועים להצליב את המידע - עשויה להוביל להשלכות מרחיקות-לכת על פרטיותו של האדם; ושנית, ערוצים רבים של העברת מידע עלינו אינם חשופים לנו, ולפחות אינם ברורים דיים כדי שאנשים יבינו את השלכותיהם במלואן. זאת ועוד; כפי שיפותח בחלק השלישי להלן, לבחירה האישית לוותר על הפרטיות בהקשרים מסוימים, עשויות להיות השלכות על צדדים שלישיים; כלל לא ברור שמבחינת השלכות חברתיות, הפרט נמצא בעמדה רצויה לערוך ויתור כאמור.

מבחינת המידע ה"טריוויאלי" המועבר עלינו, הרי שגם מבלי לנטר את תוכן הנתונים עצמם ומבלי לעקוב אחר ההתנהלות שאנו משתפים במודע, ניתן להסיק המון מהצלבת עצם קיומם של נתונים מסוימים. הידיעה שא' מקיים שיחת טלפון יומיומית לקו החם של ער"ן, מעידה משהו על תוכן השיחה גם מבלי להאזין לה, כפי שמעידה הידיעה על כך שהוא גולש מדי פעם לאתר העוסק בבעיה רפואית ספציפית. ניתוח מידע זה בשילוב המידע המושג מערוצים רבים שאינם ברורים לנו - כגון רשימת המכולת של הקניות שערך א' באינטרנט, מסלולי הנסיעה השגרתיים שלו, הרגלי הצריכה שלו באיביי, באמזון ובחנות אפל, רשימת הסרטונים האחרונים בהם צפה, מספר תעודת הזהות שלו, המקומות האחרונים בהם חנה ועוד - מייצר פרופיל אישיותי מקיף, שיכולותיו הפוטנציאליות הרסניות. 

המידע נאגר ונסחר כחלק ממדיניות המוצרים והשירותים שכולנו צורכים, כל הזמן. העברת המידע מעוגנת בחוזים אחידים שרובנו מדלגים עליהם בקליק עכבר אלגנטי - לפעמים פשוט מעצם השימוש בשירות - כך שברוב הזמן החברה הפרטית מוסמכת לסחור ולהעביר את המידע לכל צד שלישי, שעשוי להעביר את המידע לצדדים נוספים, וכך הלאה. בעולם שבו אמזון אוספת מידע על כל לקוח בכל חיפוש, פייסבוק מאזינה לכל שיחה של המשתמשים באפליקציה שלה, וגוגל מתירה לעצמה, מילולית, לאגור כל מה שהיא רוצה, אפשרויות המסחר במידע שלנו כמעט בלתי מוגבלות. יוצא שהטענה "אם אנשים לא יפרסמו כל שטות לגבי עצמם, הכל יהיה בסדר" רחוקה שנות אור מהמציאות הטכנולוגית של ימינו. המידע שלנו נאסף, נשמר, מעובד, מנותח ומוצלב ובסופו של דבר - משקף אותנו; יש זהות בין האדם לבין סך המידע אודותיו. 

במציאות שלנו, החלטת השוטר בעמדת ביקורת הגבולות, אשת השיווק בחברת הביטוח, פקיד הבנק למשכנתאות, הדייט איתו יצאנו אתמול, ועדת הקבלה ביישוב הקהילתי ועוד ועוד - מבוססות כולן על שימוש סיסטמאטי במידע המגוון הקיים על הפרט. ההצעות העסקיות שנקבל לרכישת מוצרים, מבוססות על הצלבת המידע המצוי עלינו בשוק; ההחלטה האם אנחנו חשודים מבחינת המדינה נשענת על ניתוח מכלול המידע עלינו ברשתות החברתיות, באינטרנט בכלל ומחוצה לו. הסיכוי שנתקבל למקום העבודה או ליישוב בו אנו רוצים לגור לא יוכרע עוד בלעדית על סמך הקסם האישי שלנו, אלא על סמך האינפורמציה שיחפשו - וימצאו - המראיינים שלנו במנועי החיפוש השונים. ומאחר שהסביבה הטכנולוגית של ימינו שומרת כמעט הכל, לנצח - אין תאריך תפוגה למידע אודותינו. כל פרט עלום, כל תמונה ממסיבה נשכחת, כל סטטוס מהעבר - כולם עשויים לשמש, ביום מן הימים, נגדנו. מטבע הדברים, יהיה קשה לטעון בדיעבד שרק התלוצצנו.

מכאן ששליטת המדינה או גורם אחר במכלול המידע אודותינו משמעה, במידה רבה מאוד, שליטה בנו. זוהי רשת חוטים בלתי-נראית, הנפרשת סביבנו ומנחה את פעולותינו כמו בובות מריונטה; עד שאנו הופכים פחות ופחות עצמאיים והתנהלותנו בעולם נהיית כפופה יותר ויותר להחלטות שאחרים מקבלים לגבינו, על בסיס המידע שיש להם אודותינו. בעולם כזה, הפרט אינו עוד אדון יחיד לעצמו. הוא מסווג, מתויג ומוגדר על ידי אחרים; מבלי שנשאל, ללא יכולת השפעה על הסיווג וללא זכות ערעור. ובהעדר תשומת לב והגנה מתמדת על הפרטיות, פגיעה זו תלך ותתעצם ככל שהטכנולוגיה תשתפר: די להביט בטרנד הויראלי האחרון כדי להבין זאת. וכפי שכתב שופט בית המשפט העליון בקליפורניה, J. Friedmann, באחת הפרשיות [1]:

"Our nation's current social developments harbor insidious revolutionary forces which propel us toward a collective, Orwellian society [...] Government agencies [...] have acquired miles and acres of files, enclosing revelations of the personal affairs and conditions of millions of private individuals. Credit agencies and other business enterprises assemble similar collections".

בנקודה זו קמה ההצדקה המשפטית לזכות לפרטיות, שתאפשר שליטה של אדם בכל שלבי האיסוף והשימוש במידע שהוא יצר ושמתאר אותו. הכוונה ב"מידע", לפי גישה זו, היא רחבה: לא רק נתונים שניתן לשמור בטבלה, אלא כל דבר מעשה ידי האדם שמתאר אותו ומעיד עליו כגון תמונה, מכתב, הקלטה ותיעוד מעשיו השונים. מתן היכולת לשלוט במידע לפרט מהווה אפוא תנאי חיוני למימוש האוטונומיה בעולם טכנולוגי.

(III) הפרטיות כביקורת שלטונית: החשש משימוש לרעה במידע מצד המדינה

בעוד ששתי ההצדקות הקודמות עסקו באינטרס המוגן המתמקד בפרט, חשוב לתת את הדעת להצדקה משלימה, הרואה בזכות לפרטיות מנגנון לריסון הכוח המדיני. לפי היגיון זה, לזכויות תפקיד כפול. מצד אחד, הן משמשות להגנה על האינטרסים של פרטים ספציפיים מפגיעות העלולות להיגרם להם מפעולות שלטוניות. כאשר מופרת זכות הפרט לכבוד או לקניין, הפרט יוכל להציג בפני בית המשפט את תלונתו ולדרוש את הפסקת הפגיעה. 

מצד שני, לזכויות תפקיד נוסף, ויש הטוענים - חשוב הרבה יותר. זכויות משמשות כאמצעי כללי לתחימת גבולות הכוח השלטוני, בדומה לאמצעים כגון הפרדת רשויות או ביקורת שיפוטית. נביט בזכות לחופש הביטוי כדוגמה. לכולנו ברור שלו היה אסור לאזרחים לבקר את מעשי הממשלה הנבחרת, היה נפגע חופש הביטוי של אלו המבקשים להביע את מורת רוחם מהשלטון הנוכחי. זהו האספקט הראשון, והאינדיבידואליסטי, של זכות הפרט: לא היינו רוצים שהמדינה תוכל למנוע מהאזרח לבקר אותה ללא סיבה טובה, שכן בכך נפגעת זכותו להתבטא ולחשוב באופן חופשי. 

אך במקביל, ישנו רציונאל מקיף יותר לאיסור על המדינה להשתיק ביקורות לגיטימיות: הרעיון לפיו חברה אזרחית בה ביקורת אסורה היא חברה שבה נשמעות רק עמדות המצדדות בשלטון; ובמהרה תהפוך זו לחברה בלתי-חופשית בעליל, באמצעות שחיקה שיטתית של יכולת המתנגדים לשלטון לשכנע את הציבור בעמדותיהם. למזלנו, אין צורך לדמיין תסריט שכזה - המציאות מזמנת דוגמאות ברורות לקיומו. האינטרס בקיומה של חברה חופשית, המבוססת על ביקורת, איננו אינטרס של פרט זה או אחר. הוא מהווה אינטרס משטרי, השייך לחברה כולה; והוא נפרד מהאינטרס האינדיבידואליסטי של חופש הביטוי.

גם לזכות לפרטיות יש אלמנט משטרי. זהו האינטרס שלמדינה לא יהיה יותר מידע מאשר מה שדרוש להבטחת זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים. בעולם ללא זכות לפרטיות המדינה יכולה להשיג, לשמור ולנתח כל מידע שהוא על הפרט: את היותו בן לדת או גזע מסוים, נטייתו המינית, אתרי הפורנו בהם ביקר, היסטוריית החיפוש שלו, המידע שהעביר בהתכתבויות פרטיות ובאימיילים, השתייכותו הפוליטית, קשרי משפחתו, תיקיו הרפואיים והפסיכיאטריים, היסטוריית תשלומי המס שלו, אילן היוחסין שלו, דוחות החנייה שצבר, תשלומי המשכנתא שלו ועוד ועוד.

המטאפורה המפורסמת ביותר בהקשר זה היא של "האח הגדול" מספרו הידוע של ג'ורג' אורוול - 1984. כפי שכותב המלומד Solove, האח הגדול הוא דמות חובקת-כל ויודעת-כל, דרוכה תמיד, הדורשת להסדיר כל ממד אפשרי בחיי האזרח, כולל מחשבותיו הפרטיות. באמצעות רשת אינסופית של מצלמות מעקב; סוכנים חשאיים ומלשינים אזרחיים; פוסטרים עצומים, עם הכיתוב "האח הגדול צופה בך"; מסכי טלוויזיה, המקרינים באופן רציף את תמונת המנהיג, העוקבת בעיניה אחר המביט, ומצלמת בזמן אמת את כל הנעשה בטווח ראייתה - דורש האח הגדול ציות מוחלט מנתיניו. מטרתו היא האחדה מחשבתית וקונפורמיות התנהגותית. האמצעים הם צפייה בלתי פוסקת בכל המתרחש, ביטול הממד הפרטי בחיי האזרחים והפעלת אלימות קשה ומיידית כנגד סטיות מהנורמה. כתוצאה, כל פרט עושה את מה שנאמר לו, מתי שנאמר לו, באופן שנאמר לו. במהרה, כל סממן לאינדיבידואליות נמוג מפני החברה; זו נחזית למתבונן מבחוץ כמפגן צבאי מדויק, המורכב מבדידים זעירים - בני אנוש - המוכתבים לתבניות קשיחות; מתואמים באופן מושלם ומחריד בה-בעת.

Solove מגדיל ומשווה בין הטכניקות בהן נוקט "האח הגדול" לבין הפנאופטיקון, מתקן הכליאה שהגה ג'רמי בנת'האם (תמונה). הפנאופטיקון תואר על ידי הפילוסוף מישל פוקו באופן הבא: "בניין היקפי בצורת טבעת. במרכזו מגדל המנוקב חלונות גדולים הפונים אל פנים הטבעת. המבנה החיצוני מחולק לתאים, רוחבו של כל אחד מהם כעוביו של הבניין. לתאים הללו יש שני חלונות, האחד פונה פנימה כלפי חלונות המגדל המרכזי, ואילו השני פונה החוצה ומאפשר לאור היום למלא את התא. כל שנותר לעשות הוא להציב משגיח במגדל ולאכלס כל תא במטופל, אסיר, פועל או תלמיד. תאורת הגב מאפשרת לעקוב מהמגדל המרכזי אחר הצלליות הקטנות הלכודות בטבעת התאים. בקצרה, זהו היפוך של עקרון הצינוק; אור היום ומבטו של המשגיח לוכדים את האסיר ביעילות גבוהה יותר מאשר החשכה, שסיפקה בסופו של דבר מידה של הגנה".

הפרט הכלוא בפנאופטיקון מודע לאפשרות הצפייה בו בכל רגע נתון; אך בשום שלב מוגדר הוא לא יכול לדעת בוודאות שצופים בו - שכן לא ניתן לראות אם השומרים במגדל מסתכלים לכיוונו או לא. באופן הדרגתי, הפרט מפנים את הניטור, כלומר: הוא מניח שפעולותיו מצויות במעקב תמידי. בסופו של דבר, התנהגותו של הפרט מתיישרת לתכתיבים הנדרשים באמצעות "רגולציה עצמית"; האיום הקבוע במעקב הופך למציאות של צפייה ומשטור - אפילו אם המגדל המרכזי ריק מכל שומר. ככל שהטכנולוגיה והמעקב יתקדמו התנהלות האזרחים ברשת, ואולי בכלל, עלולה להידמות יותר ויותר לחיים בפנאופטיקון.

עלינו להדגיש: למרות כל האמור לעיל, איננו חיים בחברה שאפילו מתקרבת לדרגת מעקב ושליטה כזו בחיי הפרטים. ברם, גדולתם של תרגילים מחשבתיים כמו "האח הגדול" ושל מתקנים כגון הפנאופטיקון מצויה בהצגה הצלולה של הפינות האפלות ביותר אליהן חברה עלולה להגיע, אם לא תדע לבלום את ניסיונות ההשתלטות של גורמי הממשל ואת שאיפתם להנדס חברה שבה אין חריגים או שונויות - רק ציות ואחידות. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו, אפוא, איננה "האם אנו חיים בחברת "האח הגדול"?"; התשובה לשאלה זו שלילית בלי ספק. השאלה החשובה יותר היא עד כמה היינו מוכנים לאפשר למדינה לכפות על אזרחיה אחידות וקונפורמיות - התנהגותית ומחשבתית - שבלא ספק משרתות את המדינה, ומנוגדות לאינטרס החברה החופשית? 

האם היינו מעוניינים שהיחידות הצבאיות שיזמנו את בננו ובנותינו לראיונות לקראת גיוס ידעו את נטייתם המינית ואת השקפתם הפוליטית? האם היינו מרגישים בטוחים יותר בעולם בו המאגר המשטרתי עלינו מכיל את היסטוריית ההשתתפות שלנו בהפגנות? האם היינו רוצים לחיות בעולם בו הבנקים, הניזונים מרשת המידע של בנק ישראל, יכולים לגשת לתיק הרפואי שלנו במטרה לברר את הסיכוי להחזר המשכנתא שלנו? בהקשר זה, כדאי שלא לשכוח את החשש הליברלי הכללי לפיו כוח ללא פיקוח ובלימה סופו בשימוש לרעה; ונראה שהדוגמאות בעניין רבות כשם שהן אקטואליות. 

במובנה כאמצעי משטרי, הזכות לפרטיות מגנה אפוא על פוטנציאל הפיתוח של המגוון האנושי לכל כיוון, בלי החשש מדיכוי יכולת הפרטים לסטות מתפישות מקובלות, עמדות פופולריות והנורמות הנגזרות מהן. תאורטית, זוהי ההגנה על שונות: בתפישת אורח החיים הנכון, בעמדה פוליטית, בזהות אישית, בנטייה מינית, בחריגות כללית. קונקרטית, זוהי ההגנה על אזרחים מפני האזנות סתר מיותרות מצד גורמי ביטחון; השמירה על פרטים, בעיקר בני קבוצות מיעוט, מביקורי בית של סוכנים ממשלתיים; האיסור על רישות בלתי-מידתי של המרחב הציבורי במצלמות מעקב; והחובה של המדינה שלא לאגור מידע למאגרי ענק, שלו ייפרצו עשויים לפגוע פגיעה אנושה בחירות האזרחים הרשומים בהם. כנגד הפגיעה הפוטנציאלית העצומה, במכלול תחומי החיים, הנגרמת ממידע אישי הנשמר, מעובד ומנותח באופן גורף על ידי המדינה - ניצב הממד המשטרי של הזכות לפרטיות.

סיכום
הזכות לפרטיות מבוססת על מצע תאורטי רחב. ניתן לראות בה ביטוי מצומצם לצורך האישי של הפרט בשקט ושלווה; ביטוי מרחיב יותר לחשש משחיקת האוטונומיה של פרטים בעולם טכנולוגי, על-ידי אבדן השליטה במידע שלהם; או אינטרס משטרי, הדואג לאזן את כוחה הרב של המדינה ורשויותיה אל מול החברה האזרחית, תוך טיפוח והגנה על הייחודי והשונה. 

המתקפות חסרות-התקדים הנוחתות מכל עבר על הזכות לפרטיות צריכות להדאיג אותנו, כאזרחים חופשיים במדינה ליברלית. אחת הטענות השכיחות מצד המתנגדים לקיומה של הזכות לפרטיות או לרוחב ההיקף שלה היא שבימינו, בני האדם מוותרים על הפרטיות באופן מודע לטובת יתרונות שונים - טכנולוגיים, כלכליים ואחרים. מנועי חיפוש, אתרי חדשות, רשתות חברתיות, אפליקציות מסרים מידיים וכיוצא באלו, מוצעים כולם ללא תשלום כספי, כאשר ברור לכולם שהשירות איננו חינמי - המטבע פשוט שונה. וכמאמר האמרה המפורסמת, "אם המוצר בחינם, אתה המוצר".

ואולם, אמירות בסגנון "למי אכפת מהזכות לפרטיות" או "כולם מוותרים על פרטיות בשביל נוחות" הן לא רק שגויות, כפי שהראה הניתוח לעיל, ביחס לאי-היכולת לשלוט במידע ולהפנים את מלוא פוטנציאל השימוש בו נגדנו; אלא גם מסוכנות, כי הן עצמן מנרמלות עולם ללא פרטיות, על מכלול הסכנות שבו. זהו עולם בו עלינו להביט באופן מתמיד מעבר לכתף, לוודא אם צופים בנו, מנטרים את פעולותינו או מאזינים לנו ובהדרגה - לוותר על הייחודיות, השונות והמגוון האנושי שלנו.

אפילו אם אם נניח שפרטים מסוימים אכן ביצעו בחירה רציונאלית מודעת לוותר על פרטיותם בתמורה למוצר או שירות - לא ברור שהזכות היא בכלל של האזרח לוויתור. משמעות הממד המשטרי של הזכות לפרטיות היא שכפי שלא היינו מוכנים שהאזרח "יוותר" על הפרדת הרשויות במדינה - בטח שלא במסגרת עסקה פרטית עלומה, המוסדרת בחוזים אחידים שאיש לא באמת קורא - כך עלינו לדרוש הגנה מפני עסקאות בין פרטים לבין חברות וצדדים שלישיים, המסכנים את האלמנט המשטרי של הזכות לפרטיות. 

עלינו להכיר בכך שהאינטרסים המאיימים על הזכות לפרטיות - ביטחון הכלל, נוחות הפרט וכוח ההרגל, הנלווה לשיפורים הטכנולוגיים - כבדי משקל, והם רק יילכו ויתעצמו; ראוי אפוא לסיים את סקירתנו בדבריו של פרידריך האייק [2], מגדולי ההוגים הליברליים, על טבעה של חירות הפרט:

"החירות לא די שהיא מערכת שבמסגרתה עקרונות מנחים את כל הפעילות השלטונית, היא גם אידיאל שלא יישמר אם לא יתקבל הוא עצמו כעיקרון ראשון במעלה, המושל בכל מעשי החקיקה לפרטיהם. במקום שאין דבקים בעקשנות בכלל יסוד שכזה כאידיאל מוחלט שבשום פנים אין להתפשר עליו לשם טובות הנאה חומריות - כאידיאל שגם אם אפשר שצריך יהיה להפר אותו זמנית בשעת חירום חולפת הוא חייב להיות הבסיס לכל סידורי הקבע - כמעט ודאי שיכורסם החופש מעט-מעט עד שיחרב. שהרי בכל מקרה בפני עצמו אפשר יהיה להבטיח יתרונות ממשיים ומוחשיים כתוצאה מהגבלת החופש, ואילו טובות ההנאה שתוקרבנה תמיד תהיינה נסתרות ומוטלות בספק מעצם טבען. אם לא ינהגו בחופש כאילו הוא העיקרון העליון, הרי העובדה שההבטחות שחברה חופשית יכולה להציע תהיינה תמיד סיכויים ולא ודאויות, רק הזדמנויות ולא מתנות מוגדרות לאנשים מסוימים, יתברר שהיא חולשה הרת אסון והיא תוליך לשחיקתו האטית."

הערות שוליים
[1] White v. California, 95 Cal. Rptr. 175, 181 (Cal. Ct. App. 1971) (1971)
[2] פרידריך האייק, חוקת החירות, בעמ' 70-69.