הקדמה
בפוסט הראשון בסדרה בחנו את מהות הדרישה להוכחת אשמה "מעבר לכל ספק סביר". הבהרנו שספק סביר יימצא אם חומר הראיות מאפשר לבנות "השערת חפות" - סיפור עקבי והגיוני המתיישב עם הראיות, לפיו הנאשם איננו אשם במיוחס לו.
בהמשך לכך סיכמנו את הליך השפיטה הראוי: ראשית, יש לבחון האם ניתן לבנות סיפור קוהרנטי מהחומר העובדתי, לפיו בסבירות גבוהה הנאשם אשם. אם התשובה שלילית, יש לזכות את הנאשם. אם התשובה חיובית, עוברים לשאלה השנייה: האם לצד סיפור ההרשעה ניתן לתאר לפחות השערת חפות אחת, המתיישבת עם חומר הראיות ועם השכל הישר? אם התשובה חיובית הרי שמתעורר ספק סביר באשמה, ולא משנה כמה סיפורים מרשיעים נוספים ניתן להעמיד לחובת הנאשם.
כעולה מפסק דינו של בית המשפט העליון, הממצאים המחשידים כנגד זדורוב רבים, מפורטים ומשתלבים למארג אחיד העשוי לספק סיפור הרשעה. נציג בחלק א' את התזה המרשיעה נגד זדורוב, ובחלק ב' נמשיך בהצגת התזה המזכה. נסיים בסיכום.
א. האם ניתן לבנות סיפור הרשעה מחומר הראיות?
טרם ביצוע הרצח נטען שזדורוב התעניין בסכינים והחזיק אוסף סכינים בביתו. בדיקה בהיסטוריית הגלישה במחשבו העלתה כי חיפש, כשבוע וחצי לפני הרצח, סרטי "סנאף" המתעדים אונס ורצח אמיתיים, גלש לאתר בו מידע על "שיטות להטלת מורא", ואף החזיק במחשבו תמונות פורנוגראפיות של קטינים ובעיקר קטינות. כן עלה מהודאתו של זדורוב כי בינו לבין אחיו התנהל ריב אלים, באופן המעיד על מזגו המועד לפורענות של הנאשם.
עוד נטען כי בילדותו זדורוב הותקף והושפל על ידי חבורת נערות, טראומה שהותירה בו זעם כבוש. בהמשך לכך נטען כי הנרצחת קיללה אותו, וזאת בהמשך להשפלות וקללות נוספות שספג מילדי בית הספר, באופן שהרתיח את דמו.
מבחינת מיקום הנאשם בזירת הרצח נטען כי השומר בכניסה לבית הספר, הילדים והמורים הנוכחים בו לא זיהו אדם זר ששהה בבית הספר ביום הרצח. זדורוב עבד בשיפוצים מזה מספר שבועות, היה מוכר בסביבה זו ולכן סביר שלא היה מושך תשומת לב בתנועותיו ברחבי בית הספר. בסביבות שעת הצהריים יצא זדורוב מבית הספר לקחת דבק ממעסיקו.
בית המשפט המחוזי קבע כעובדה שזדורוב חזר לבית הספר לפני השעה 13:30. עוד נקבע כי לא ניתן לומר באיזו שעה בדיוק עלתה הנרצחת במדרגות לחדר השירותים, ושאין לשלול כי עלתה בסביבות השעה בה חזר זדורוב לבית הספר. מיקום הנאשם בחלון הזמן הרלוונטי הושלם כאשר נקבע כי לנאשם לא היה כל הסבר למעשיו בין השעות 13:30-14:00, המועד בו בוצע הרצח.
התנהלות הנאשם בחקירותיו מתיישבת אף היא עם סיפור ההרשעה. זדורוב תושאל במשטרה לראשונה ביום 10.12.2003, אז סיפר לחוקריו כי זרק את המכנסיים איתם עבד בשיפוצים כיוון שנהיו "קטנים מדי למידותיו". בעקבות שקרים וסתירות שעלו בתשאול נעצר ונחקר באזהרה יום למחרת. בחקירותיו עלו תמיהות נוספות שהובילו לביסוס החשד כנגדו.
כך לדוגמה, זדורוב קיבל בערב הרצח שיחה מקבלן בשם נג'אח שהיה מעסיקו, שמטרתה הייתה להודיע לזדורוב שבעקבות הרצח אין צורך שיגיע למחרת לעבודה בבית הספר. נג'אח העיד כי לא דיבר עם זדורוב על פרטי הרצח ולמרות זאת, זדורוב סיפר לאשתו בסוף השיחה ש"ילדה נפלה בשירותים". אמירה זו של הנאשם זכתה למשקל רב שכן פרט זה, בעת הזו, טרם היה ידוע לנג'אח ולא ברור כיצד הגיע לנאשם.
עוד ידע זדורוב לספר על תא השירותים בו נרצחה ראדה - תא השירותים השני מתוך ארבעה בחדר שירותי הבנות - וכן ידע כי את תא השירותים האמור, בניגוד לשאר התאים, לא ניתן לנעול מבחוץ עקב תקלה במנעול. פרט "מוכמן" שכזה אמור להיות ידוע רק למי שביקר בזירה, ויתרה מזאת - רק למי שניסה לנעול את התא. לכן זכה פרט זה למשקל גבוה ביותר, מכל השופטים שבחנו את הפרשה.
משקל רב ביותר יוחס גם לעובדה שבלילה שבין יום 18.12.2006 ליום 19.12.2006 הודה זדורוב בביצוע הרצח בפני מדובב סמוי ששהה עמו בתא, שכונה "ארתור". הודאתו של זדורוב בפני ארתור תוארה על ידי כלל השופטים, כולל השופט דנציגר (שזיכה את זדורוב בדעת מיעוט), כהודאה בעלת "משקל פנימי גבוה". זאת כיוון שהייתה עקבית, סדורה ושזורה בפרטים "קטנים", המתיישבים עם נוכחות בזירה וביצוע מעשה הרצח.
כך לדוגמה, זדורוב לא הסתפק בתיאור כללי של הרצח, אלא הדגים על ארתור את שיסוף גרונה של המנוחה בשתי תנועות; זדורוב ידע לספק מניע - הערותיה וקללותיה של ראדה ז"ל כלפיו; הוא המשיך ותיאר כיצד יצא מחדר השירותים, שטף בשירותי הבנים את להב הסכין ואת כליו, וטיפות דם ממנו נטפו על הרצפה - ממצא המתיישב עם הימצאותן של טיפות דם במקום; וכן טרח להזכיר כי החביא את האזניות שנשא עליו מתחת לחולצתו, כדי שלא תתלכלכנה מהדם. רזולוציית פירוט זו הותירה בכלל השופטים רושם עז של אשמה, שכן ההיגיון נותן כי אדם הבודה סיפור מליבו לא ירד לפרטים ספציפיים כל-כך, לא כל שכן כאלו המתיישבים עם ממצאים בזירה.
משקל רב נוסף הוענק לעובדה שההודאה בפני המדובב השתלבה בנוף כללי הגיוני ובדינמיקה שליוותה את יחסיו של הנאשם עם ארתור, ולא נחזתה כנקודת שבירה בלתי מוסברת או בלתי רציונאלית. נטען כי בערב ההודאה הרגיש זדורוב כי לחוקרים ראיות אובייקטיביות כנגדו; כי היחסים בין זדורוב לבין ארתור התהדקו והפכו ליחסי אמון; וכי זדורוב דיבר בהודאתו - מילולית - בשני קולות: בקול רם הכחיש באופן גורף מעורבות ברצח, שכן סבר כי שיחותיו בתא מוקלטות; ובלחש תיאר לארתור את מעשה הרצח, שכן חשב שארתור הוא חברו וכי ארתור עצמו התוודה בפניו קודם לכן, על פשע חמור ש"ביצע".
לאחר ההודאה בפני ארתור התוודה הנאשם גם באזני חוקריו, באופן שתואר על ידי בית המשפט כ"עקבי בעיקרו" עם ההודאה בפני המדובב. זאת ועוד, הנאשם שחזר את המעשה, ובית המשפט המחוזי תיאר את התנהלותו בשחזור במלים "עצמאית, רציפה ואקטיבית", באופן המתיישב עם אשמה - ולא בהיסוס, כפי שהיה מצופה מחף מפשע.
לאחר שהחליף ייצוג משפטי, הכחיש זדורוב את הרצח; לאחר מכן, הודה שוב בביצועו בפני חוקרי המשטרה; ולבסוף הכחיש את הרצח סופית. בגרסאות שמסר נמצאו סתירות, ובתי המשפט השונים קבעו כי במספר נקודות סיפר שקרים לחוקריו.
בסופו של דבר תואר זדורוב באופן כללי כאדם מניפולטיבי, עירני לנעשה סביבו בכלל ולנעשה בחקירה בפרט, ואף כשקרן - כפי שהעיד זדורוב על עצמו. מכלול האינדיקציות לעיל מספק תמונה מלאה, שיטתית ומגובשת של השתלשלות עובדתית המתיישבת עם אשמת הנאשם. נעבור אפוא לבחון את השאלה השנייה: האם בצד הסיפור המרשיע ניתן לתאר השערת חפות, המתיישבת עם חומר הראיות?
ב. האם הראיות והשכל הישר מאפשרים לתאר השערת חפות?
1. כשלי חשיבה: הסקה לאחור והטיית האישוש
לפני שניכנס לממצאים המבססים ספק סביר באשמה, חשוב להזכיר את יסודות דרישת הספק הסביר, שהועלו בפוסט הקודם. המשפט הפלילי מבוסס על העקרון לפיו עדיף לשחרר לחופשי מאה אשמים, מאשר להרשיע חף מפשע אחד. בהתאמה, מידת ההוכחה הנדרשת מהצדדים במשפט הפלילי איננה זהה. על התביעה מונח נטל הוכחה כבד הרבה יותר מזה שעל הנאשם. נטל ההוכחה הכבד המונח על כתפי התביעה מקבל משנה חשיבות כשנותנים את הדעת לשני כשלים חשיבתיים ידועים: החשש מהסקה לאחור והטיית האישוש.
בחשש מ"הסקה לאחור" כוונתנו היא לנטייה של פרטים יומיומיים "תמימים" להיראות מחשידים ב"מבט לאחור", כשהתוצאה הרצויה כבר בראשנו. כך, סביר להניח שרוב הגברים צפו או צופים בפורנו באופן קבוע. על פניו, פרט זה לא יעורר תמיהה או חשד. ואולם, אם ייתפס מחשבו של חשוד בביצוע אונס, ויתגלה כי נהג לצפות בפורנו על בסיס קבוע, רובנו נקשר את הצפייה לאונס - למרות שאין קשר סיבתי הכרחי בין השניים (לא כל מי שצופה בפורנו מבצע אונס).
אל החשש מהסקה לאחור מתווספת הטייה פסיכולוגית ידועה נוספת - הטיית האישוש. זוהי הנטייה לחפש, לשייך ולפרש מידע חדש באופן המאשר את מה שאנו כבר חושבים, ולהתעלם או לסלף מידע חדש שאינו הולם את ההנחות שבראשנו. התופעה נחקרה ונלמדה רבות, גם ספציפית בהקשר למשפט הפלילי. הטייה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו הצד היחיד שיכול לחקור עדים ופרטים הוא התביעה.
המשמעות קריטית: כתוצאה מהטיית האישוש, הפרטים שהתביעה תיטה לחפש יותר הם אלו המתיישבים עם גרסתה. מכלול הפרטים המוטה שהתביעה מצאה, מחזק בתורו את החשש מהסקה לאחור לכיוון אשמת הנאשם. הנאשם מסתכן, אפוא, פעמיים: פעם אחת, כיוון שהפרטים הנוטים להיאסף הם דווקא אלו המתיישבים עם אשמתו; ופעם שנייה כי הפרטים שאינם מתיישבים עם אשמתו או אף סותרים אותה - סביר שלא יחקרו וייבחנו לעומק.
על רקע הבנות אלו ניגש עתה בשנית לפרטים הידועים לנו על התנהלותו ועברו של זדורוב, תוך שאנו מבחינים היטב בין עובדות שבוססו לבין השערות ובין ממצאים אובייקטיביים, בעלי קשר סיבתי מוצק לאשמה לבין ממצאים "תמימים", המשמשים בעיקר ל"הסקה לאחור" ולאישוש התזה הקיימת, לפיה הנאשם אשם.
2. השערת חפות: ערעור ממצאי ההרשעה
באגף העובדות שנמצאו לפני מועד ביצוע הרצח, אין מחלוקת שנמצאו חומרים מחשידים במחשבו של זדורוב: אתרי האינטרנט האלימים בהם ביקר, העניין שגילה בסכינים והתמונות הפורנוגראפיות. ובכל זאת, לא ברור כלל כיצד אלו מייצרים קשר סיבתי קונקרטי לביצוע הרצח.
ראשית יש לציין שזדורוב נשלח להסתכלות פסיכיאטרית (לאחר שאיים לפגוע בעצמו), אשר יצאה תקינה ולא נמצאו דפוסים חריגים בהתנהגותו. שנית יש לתת את הדעת למקצועו של זדורוב - איש שיפוצים, אשר טבעי שיתעניין בכלי עבודה בכלל ובסכינים - איתן עבד בקביעות - בפרט.
שלישית חשוב להדגיש כי לא הוכח כל ממצא בעברו של זדורוב לגבי התעללות שעבר. לא הוכחה גם התגרות קונקרטית, מצד הנרצחת או מצד ילדים אחרים, בעת עבודתו בבית הספר. יש להוסיף שזדורוב "זגזג" בהודאותיו בין מניעים שונים, ושבית המשפט המחוזי עצמו קבע כי "ייתכן שלעולם לא נדע" מה היה המניע לרצח. לא הוכח, אפוא, שלזדורוב היו תווי האישיות, הרצון או המניע לבצע מעשה אכזרי כל כך.
מבחינת מיקום הנאשם בזירת ההתרחשות, התביעה טוענת כי זדורוב עלה אחרי ראדה במדרגות בדרכה לשירותים, אז גמר בדעתו לרצוח אותה. התביעה מתבססת על הימצאותו של זדורוב בבית הספר בזמן הליכתה של ראדה לשירותים - בסביבות השעה 13:30; ועל העובדה שהכיר את זירת הפשע, הן בחקירותיו ובייחוד בהודאות שמסר למדובב ולחוקריו.
ראשית יש לציין, כי שני נערים שעמדו בסמוך לחדר המדרגות וראו את תאיר עולה לשירותים תושאלו, ואף אחד מהם לא ראה אדם עולה אחריה. אמנם לשיטת התביעה, הילדים לא בהכרח שמו לב למתרחש ולא עקבו אחר מסלולה של תאיר עד לסוף העליה - אולם אין למעשה כל ממצא אובייקטיבי, ראיה או עדות המוכיחים שזדורוב אכן עלה אחרי ראדה במדרגות.
בהמשך לכך יש לציין כי זדורוב שב וטען באופן עקבי כי מיקום זירת הרצח נודע לו מאחרים. הוכח כי רבים ידעו מה קרה בבית הספר והיכן, ולא הוכח כי היתה סיבה לסתירה בגרסתו של זדורוב בנקודה זו. מכאן שההשערה שהפרט התגלה לזדורוב בדרך אחרת לא נשללה והיא עומדת לטובת הנאשם.
אשר להתנהלות הנאשם בתשאול ביום 10.12.2006 ובחקירתו הראשונה, יש לזכור כי המדובר בנאשם שאינו בקי בשפה העברית (בחקירותיו המאוחרות יותר במשטרה נכח לרוב חוקר דובר רוסית בשם סשה), עולה חדש שנקלע לסיטואציה מלחיצה ביותר, בה הוא עלול להיות מואשם ברצח.
ידוע ומוכר שבסיטואציות דוחקות שכאלו, עשויים חשודים ונאשמים לספק מידע מבולבל ובלתי-עקבי, ולעתים גם לשקר או להעלים מידע באופן היוצר סתירות בגרסתם ומעצים את החשדות כנגדם. בהקשר זה יש להוסיף כי לא ניתן לשלול השערה לפיה זדורוב הגיע לאזור שירותי הבנות לאחר שבוצע הרצח, ראה את שהתרחש, ומחשש להסתבכות בעניין לא לו - נרתע והחל להתנהג באופן מעורר חשד (זרק את מכנסיו).
בכל הנוגע לשיחת הטלפון בליל הרצח מצא השופט דנציגר כי לא ניתן לסמוך באופן מוחלט על הזכרון של נג'אח, אשר שלל אפשרות שסיפר לזדורוב פרטים על הרצח. זאת שכן המשטרה תשאלה את נג'אח בנוגע לשיחה 11 ימים לאחר שהתקיימה, וכן כי התגלו אי-דיוקים שונים בגרסתו של ג'נאח (ראו פסקה 185 לפסק דינו של השופט דנציגר). נקבע עוד שפרטים לגבי הרצח היו ידועים בקצרין, וכי בהינתן העובדה שמדובר ביישוב קטן יחסית, ייתכן שמידע לגבי הרצח הגיע לזדורוב ולאשתו.
לסיכום נקודה זו ניתן לומר שהממצאים החיצוניים להודאותיו של זדורוב אינם מבססים אשמה מעבר לכל ספק סביר, שכן לא ניתן לשלול השערות חלופיות לפיהן הנאשם אינו אשם; ואין עדות חיצונית ישירה (כגון עד ראייה) הקושרת את הנאשם לאירוע. נעבור עכשיו לבחון את הראיה המרכזית נגד זדורוב - ההודאה שמסר למדובב.
3. הודאת הנאשם: הודאות שווא או התוודות על חטא?
3.1 החשש מהודאת שווא
הנאשם הודה במעשיו מספר פעמים: פעם אחת בפני מדובב, ופעמיים בפני חוקריו. השופט דנציגר קבע כי ההודאה המרכזית המסבכת את הנאשם ניתנה בפני המדובב. בשאר ההודאות היה הנאשם עקבי פחות, הונחה יותר על ידי החוקרים, ומשלב מסוים אף החל להטעות את חוקריו, מאחר שחשב ששקרים יוציאו אותו מהתסבוכת. לכן, אם יוכח שההודאה המרכזית נגד הנאשם עדיין מותירה ספק סביר באשמה - הרי שיש לזכות את הנאשם.
לפני שנבחן את ההודאה חשוב להזכיר שמוכרת בספרות התופעה לפיה חפים מפשע עשויים להודות בדברים שלא ביצעו. ראשית, לכל ברור שאמצעים כעינויים או חקירות אינטנסיביות ואגרסיביות במיוחד, השוברים את רוחו של הנאשם, עשויים להוביל להודאת שווא. שנית ובאופן סמוי יותר, גם טקטיקות חקירה מתונות יותר עשויות להוביל להודאת שווא, בייחוד כשהנאשם נמצא במצב נפשי מעורער. מצב נפשי זה עשוי לנבוע מחקירה אגרסיבית וממושכת, חומרת הפשע, החשש מהעונש, הניתוק מהעולם החיצון או כל אלו יחדיו.
הדברים אמורים בעיקר ביחס לשיטות הגורמות לנאשם לפקפוק ממשי במעשיו ובזכרונו כגון מניעה ממושכת של שינה; ולשיטות הכוללות הצגה פיקטיבית של ראיות חד-משמעיות, כגון "מציאת" דנ"א של הנאשם בזירה, הגורמות לנאשם להאמין שאין סיכוי שישכנע מישהו בחפותו. הנאשם מבין שהעובדה שהוא חף לא תסייע לו, נשבר ומודה מטעמים "רציונאליים" של הפחתת העונש.
בהקשר זה נציין, כי "פרויקט החפות האמריקני", אשר מצא עד היום 336 נאשמים שהורשעו על לא עוול בכפם, מצא שב-88 מקרים ההרשעה התבססה על הודאת שווא. המשמעות היא שמבין סך מקרי האשמות השווא, אחד מכל ארבעה מקרים כלל הודאת שווא.
3.2 החשש מהודאת שווא - חקירותיו של זדורוב
במקרה שלפנינו מסתבר, כי בימים הראשונים לחקירה פברקו החוקרים מספר ראיות שעלולות היו להוביל את זדורוב לתחושה שאין אפשרות שיוכל לשכנע את בית המשפט בחפותו. החוקרים טענו כי נמצאו שאריות דם השייך למנוחה על בגדיו וכליו של זדורוב - אמירה שהוכחה כשקרית; כי פוליגרף קבע ששיקר כשאמר שלא רצח את תאיר ז"ל, דבר שלא היה ולא נברא; וכי "נגבו עדויות" המפלילות אותו - למרות שלא היתה בנמצא אף עדות שכזו.
אמנם, נקבע בפסק הדין כי הודאותיו של זדורוב אינן פסולות; אך במקביל ספגו חוקרי המשטרה גינויים, לאור החשש מפגיעה ביכולת הנאשם להתגונן. בנוסף, ראה השופט דנציגר להפחית ממשקל ההודאות הכללי ולתת להן משקל בינוני בלבד, בעוד ששאר השופטים ראו בהן ראיות חזקות.
לטעמנו, לא ניתן להתעלם מהאפקט המצטבר של שיטות החקירה שננקטו, קשריו של זדורוב עם המדובב ומצבו הנפשי המעורער - ועל רקע דברים אלו יש להבין את ההודאה בפני המדובב.
3.3 ההודאה בפני המדובב והתאמתה לממצאים בזירת הפשע
בלילה שבין יום 18.12.2006 ליום 19.12.2006 הודה כאמור זדורוב במיוחס לו, בפני המדובב "ארתור". אמרנו לעיל כי ההודאה זכתה למשקל גבוה שכן היתה עקבית, סדורה ובעלת פרטים רבים הקשורים לזירה. ואולם לאמיתו של דבר, אף הודאה זו אינה חפה מקשיים.
ראשית, בשעות שלפני מסירת ההודאה חזר הנאשם לתאו כשהוא מעורער, בין היתר לאור הממצאים שהציגו בפניו החוקרים. בהמשך לכך, הנאשם סיפר לארתור כי החוקר אמר לו שאם יספר איך בדיוק ביצע את הרצח, עונשו יופחת (למרות שלא הוכח במשפט שאמירה זו, המהווה הבטחת טובת הנאה אסורה, אכן נאמרה). דווח כי הנאשם היה נסער, בכה, ואף העלה את האפשרות שרצח את המנוחה "בהתקף זעם", וכי איננו זוכר את אשר עשה.
שנית, למדובב הובטחו טובות הנאה כספיות אם יגרום לזדורוב להודות. לכן, הלך המדובב כברת דרך כדי לגרום לזדורוב "לשפוך" את מה שכביכול על לבו. ארתור טען כי למרות שזדורוב טוען שלא רצח את ראדה, הוא (ארתור) יודע את "מה שיש לך בראש" (לזדורוב). המדובב ניסה לקנות את אמונו של זדורוב וטען כי "מה שנאמר כאן נשאר כאן", ואף העמיד פני נעלב כיוון שזדורוב "מדבר אליו כמו לשוטר".
למסכת הלחצים החיצונית בה היה נתון זדורוב, שהאמין שבידי החוקרים ראיות מדעיות חד-משמעיות כנגדו, נוספה אפוא מערכת לחצים פנימית מצד המדובב: שותף לתא הדובר רוסית, שהתחזה לחברו של זדורוב, "התוודה" בפניו על פשע שכביכול ביצע, "נעלב" שזדורוב אינו מודה בפניו ברצח ואף כעס על זדורוב שאינו בוטח בו.
לבסוף הודה זדורוב ברצח, ותיאר כיצד נתקל בנרצחת במדרגות ועקב אחריה לקומה השנייה; את שערה, שהיה משוך לאחור בצמה; את האופן בו נכנס אחריה לשירותים ורצח אותה; את תנוחתה לאחר הרצח; ואת יציאתו מהשירותים, לדבריו בלי שאיש יבחין בו.
לאחר מכן הסביר כיצד ניקה את להב הסכין וכי לא התלכלך, למעט אולי מספר טיפות על המכנסיים, אותם השליך. לבסוף סיפר כי כנראה שדרך על הדם בשירותים אבל הוא די בטוח שנעליו נקיות, וכי הכניס את האזניות שעליו אל מתחת לחולצה כדי שלא תתלכלכנה מהדם.
ההודאה אמנם מפורטת, אך פרטים רבים בה אינם עקביים, וחלקם סותרים את הממצאים שבזירת הפשע. בפסקה 144 לפסק דינו מפרט השופט דנציגר את הסתירות הקריטיות בגרסת הנאשם. ראשית, באשר לתנוחת המנוחה לאחר הרצח: זדורוב מסר גרסאות סותרות הן ביחס לשאלה האם גופת המנוחה נפלה בצד ימין של התא או בשמאלו, והן ביחס לשאלה האם הגופה נפלה על האסלה או על הרצפה.
שנית, בנוגע ליציאה מתא השירותים, בהודאתו בפני המדובב מסר הנאשם כי יצא מהתא בהליכה ונעל אותו מבחוץ. גרסה זו סותרת את הידיעה שאת תא השירותים לא ניתן לנעול מבחוץ. מעבר לכך, הוכח ששלוש עקבות נעל בכיוון יציאה מהתא לא תואמות את נעליו של זדורוב, והמשטרה והתביעה לא יודעות לומר עד עתה למי הן שייכות. זאת ועוד; כששחזר את הרצח, טען זדורוב כי יצא מהתא בקפיצה. המדובר בפרט בעייתי במיוחד שכן קשה להאמין שדווקא את החלק האחרון באירוע, זה הנוטה להיחרת בראש, ישכח הרוצח.
שלישית ולגבי המניע, זדורוב מסר שלושה מניעים שונים: בהודאה בפני ארתור מסר בתחילה שראדה ז"ל "עברה סתם", לאחר מכן תיקן והסביר שקיללה אותו, ורק לבסוף אמר שביקשה ממנו סיגריה, הוא סירב ואז קיללה אותו. יצוין כי בהודאות המאוחרות ובשחזור טען זדורוב כי ראדה קיללה אותו; ובהודאתו האחרונה בכלל טען שהמנוחה הזכירה לו את הנערות שהתעללו בו בילדותו (ממצא שכזכור לא הוכח).
מעבר לקשיי העקביות בהודאה, חלקים בה אף סותרים את הממצאים בזירה. כך למשל, כשהדגים את הרצח על ארתור, ואף בחקירותיו לאחר מכן, התעקש זדורוב כי שיסף את גרונה של המנוחה ובנוסף שיסף אותה במותן. לגבי הדגמת שיסוף הצוואר נקבע כי בעוד שזדורוב תיאר בעל פה שתי תנועות מקבילות, הרי שהחתכים בצווארה של המנוחה ממש לא היו מקבילים. עם זאת, השופטים ציינו שאין לצפות לשחזור ברמת דיוק מושלמת בהדגמה על המדובב בתא.
ואולם, הדגמות החיתוך בצוואר בהודאות בפני החוקרים ובשחזור, שונות מהותית מהתיאור שמסר זדורוב בעל פה. בעוד שבתיאור בעל פה יש קרבה מסוימת למה שאירע בזירה ולחתכים שנמצאו על גופת הנרצחת - הדגמות החיתוך בשחזור ובחקירות סותרות את הממצאים בזירת הפשע.
זאת ועוד - ההתעקשות על שיסוף המותן סותרת חזיתית את ממצאי הזירה, שכן לא נמצאה בנתיחת הגופה כל פגיעה במותן המנוחה. בנוסף לאמור, הנאשם לא ידע על חתך בכף יד שמאל של המנוחה, שהוגדר בפסק הדין כ "עמוק, בולט וייחודי". הן בהדגמותיו והן בתיאוריו בעל פה השמיט הנאשם חתך זה, ורק לאחר שהחוקר העלה זאת, הסכים הנאשם שייתכן שפגע בידה של המנוחה.
יתרה מזאת, הנאשם לא הצליח להדגים את ביצוע החתך באופן המתיישב עם הממצאים בזירת הפשע, ובפסק הדין נכתב כי "החתך בשורש כף היד הוא בגדר פרט מוכמן "שלילי" או "דבר מה חסר", דהיינו יש בו כדי לגרוע ממהימנות ההודאה. זאת הואיל ומדובר בפרט מוכמן "קלאסי", בעל מאפיינים ייחודיים ומסוימים מאוד [...] שלא סביר שהרוצח לא יזכור" (ראו פסקה 228 לשופט דנציגר).
לכך יש להוסיף כי בעת השחזור, כאשר הגיע הנאשם לקומה בה בוצע הרצח, כשזירת הרצח נמצאת משמאלו - הנחה הנאשם את השוטרת לפנות ימינה, וצעד לעבר המדרגות המובילות לקומה העליונה. רק כשעצרו אותו החוקרים כדי להוריד ממנו את האזיקים ראה את תא השירותים המסומן בשלט "השירותים לא בשימוש", "נזכר" שזהו המקום, והמשיך את השחזור. בהקשר זה נקבע כי התנהלות זו עקבית עם הטענה שלנאשם אין זיכרון חזותי "חי" מהאירוע, שהיה מצופה שיהיה לרוצח.
לסיכום, ההודאה ניתנה בנסיבות קשות, בפני מדובב משוחד שמטרתו "לשבור" את החשוד, כשמצבו של הנאשם מעורער, ולאחר הצגה פיקטיבית של ראיות "חד-משמעיות" מצד החוקרים. צירוף נסיבות אלה לסתירות ולאי-ההתאמות שהוצגו, לא מאפשר לקבוע כי ההודאה מוכיחה את אשמת זדורוב מעבר לספק סביר. זאת ועוד. גם אם ההודאה הייתה מספקת בסיס איתן להרשעה, היה עליה להתגבר על שורה של שאלות שנותרו ללא מענה. לבחינת שאלות אלה נעבור עכשיו.
4. השאלות הבלתי פתורות
4.1 כלי הרצח
שאלה מרכזית שנותרה ללא מענה ברור נוגעת לכלי הרצח.
ראשית, אין מחלוקת שהרצח בוצע באמצעות סכין שלא נמצאה, והדבר מחליש כמובן את הקביעה שדווקא זדורוב הוא הרוצח. טענת התביעה, לפיה זדורוב נפטר מהסכין כפי שהודה בהודאותיו, לא הוכחה.
שנית וחשוב יותר, לפי חוות דעת ההגנה שאומצה על ידי השופט דנציגר, החתכים בסנטר בוצעו באמצעות סכין בעלת להב משונן. כל הסכינים שנמצאו בחזקתו של זדורוב, לעומת זאת, היו סכינים בעלות להב ישר. לעומת החתך בסנטר, לא ניתן היה לקבוע איזה סוג להב ביצע את החתכים בצוואר. עם זאת נקבע שהרוצח לא השתמש בשתי סכינים שונות, ועל כן ההנחה היא שהלהב שפגע בסנטר פגע גם בצוואר. מכאן שכלי הרצח היחיד שקושר לזירה נושא להב משונן, בעוד שכל הסכינים שנמצאו בחזקת זדורוב היו בעלות להב ישר.
שלישית, בכך יש גם סתירה להודאות הנאשם, שבשום שלב לא הזכיר סכין בעלת להב משונן ואף לא הייתה ברשותו סכין כזו. כפי שקבע השופט דנציגר: "סוגיית להב הסכין מלמדת על חוסר התאמה בין הודאותיו של המערער לבין ממצא אובייקטיבי בתיק. מטבע הדברים היעדר התאמה זה גורר אחריו הפחתה של ממש ממשקל הראיות" (ההדגשה במקור).
4.2 חבלות בלתי מוסברות בראשה של המנוחה
בין המומחים הרפואיים בתיק הוסכם שנמצאו שבעי מוקדי דימום בקרקפת הפנימית בראשה של הנרצחת, וכי מקורם בחבלות קהות לראש, כלומר - במכות או נפילות. המומחית מטעם ההגנה קבעה כי סביר להניח שמדובר בשבע חבלות נפרדות, המתיישבות עם מאבק דרמטי למדי בין הנרצחת לבין הרוצח.
לעומת זאת, בהודאותיו השונות ובשחזור לא תיאר הנאשם התרחשות הכוללת מאבק כזה, ואף להפך: תיאורו את ההתרחשות היה מהיר למדי ולא ניכר ממנו שהיה עליו להכות את הנרצחת או להטיחה בתא כדי להכריע אותה, באופן שייצור שבעה מוקדי דימום נפרדים בראשה.
בפסק הדין נקבע כי העדר התייחסות הנאשם לנקודה זו עשויה להיות מוסברת על ידי חולשת הזכרון של הנאשם. עם זאת נקבע שלא סביר שפרט מהותי שכזה יישכח, ולכן ייתכן שהנאשם ביקש להסתירו. כך או כך, הודאות הנאשם אינן מספקות הסבר לפרט זה, ואף התביעה לא הציגה הסבר משכנע לאי ההתאמה בין ההודאות לממצא.
4.3 האינטראקציה בין הנאשם למנוחה
ציינו קודם ששני הנערים שראו את תאיר עולה לשירותים לא הבחינו באדם שעלה אחריה, ושהתביעה טענה כי לא ניתן להסתמך על זכרונם בנוגע לאירוע. ואולם, עולה מעדות אחד הנערים, אלון שמו, כי שני נערים נוספים נכחו במפגש עם הנרצחת במועד זה. למרות זאת, התביעה לא חקרה את שני הנערים הנוספים, וזאת חרף טענת ההגנה, שעדויות שני הנערים הנוספים יכולות היו לסתור את הודאת הנאשם.
זוהי דוגמה בולטת להטיית האישוש בחיפוש חומרים ועדויות מצד התביעה, ומשמעותה היא לא רק שאין הוכחה שזדורוב אכן עלה אחרי הנרצחת - אלא שהייתה אפשרות להוכיח שזדורוב לא עלה אחרי הנרצחת, אפשרות שלא נבחנה עקב החלטת התביעה.
4.4 העדר ממצאים הקושרים את הנאשם לזירת הפשע
אין מחלוקת שבזירת הפשע לא נמצאו טביעות אצבע, שרידי דנ"א, או טביעות נעל השייכות לנאשם (ראו בסעיף הבא). לעומת זאת, שערות, כתמי דם וטביעות נעל שכן נמצאו, הוכחו כשייכים לאחרים, שזהותם לא ידועה. ממצאים אלו מדאיגים בפני עצמם שכן הם אינם קושרים את הנאשם לזירה, ואף עשויים לקשור אליה אדם אחר.
ואולם, כשמצרפים ממצאים אלה להשתלשלות הספציפית שבפנינו מצטיירת תמונה חמורה פי כמה. כאמור לעיל, החבלות בראשה של הנרצחת מעידות על מאבק, אשר התנהל בתוך תא שירותים צפוף. כדי לבצע רצח לאור יום, בבית ספר הומה אדם, מבלי שאיש יבחין בך - יש לפעול במהירות ולעזוב את הזירה תוך דקות, לכל היותר. כיצד מתיישב מאבק של אדם בגודלו של זדורוב, בתוך תא שירותים צפוף, ללא זמן לנקות את זירת ההתרחשות, עם העדרו של ממצא פורנזי כלשהו הקושר את הנאשם לזירה?
פסק הדין ביקש להסביר התנהלות זו בכך שהנאשם טען בהודאותיו כי ניקה את הזירה. ואולם לדעתנו, ניקיון מופתי של זירת פשע דחוסה בזמן קצר כל כך, על ידי אדם שאיננו עבריין מדופלם או חוקר מז"פ בהכשרתו - מעורר, לכל הפחות, תמיהות קשות.
4.5 קיומן של עקבות נעליים זרות בזירת הפשע
במסלול היוצא מתא השירותים נמצאו שלוש עקבות נעליים חלקיות הטבולות בדם. נקבע כי העקבות נוצרו על ידי אותה הנעל, אך השוואתן לנעליים של כל המעורבים בפרשה, כולל הנאשם, לא הובילה להתאמה. כלומר: קיימות בזירת הרצח עקבות של אדם, שאיננו יודעים מי הוא, שאין מחלוקת שאינן שייכות לנאשם.
זאת ועוד. העקבות מצביעות על מסלול יציאה מסוים מהתא, הסותר את תיאור היציאה מהתא של הנאשם בהודאתו. התביעה טענה כי ייתכן שהעקבות שייכות לאדם שנקלע לזירת הרצח לאחר שבוצע. ההגנה טענה כי העקבות שייכות לרוצח האמיתי.
המומחה שבחן את טביעות הנעל לא הצליח לספק אמירה חד-משמעית בנושא, ועל כן נותרנו עם אפשרות הבחירה: עקבות הנעליים יכולות להיות שייכות לרוצח שאיננו יודעים מי הוא, באופן הסותר את העובדה שזדורוב הוא הרוצח, כטענת ההגנה; או לאדם אחר, שאיננו יודעים מי הוא, באופן שלא סותר את העובדה שזדורוב הוא הרוצח, כטענת התביעה. כאמור בפתח הדברים, במשפט הפלילי ספק שכזה משחק לטובת הנאשם - לא לטובת המאשימה.
נוסף לשלוש טביעות הנעל במסלול היציאה מהתא נמצאו ששה כתמי דם על מכנסיה של הנרצחת, העשויים להיות טביעת נעל. המומחה מטעם התביעה קבע בחוות דעתו כי ששת הכתמים הם טביעות נעל, כי על שלושה כתמים ניתן לומר ש"אפשרי בהחלט" שהם תואמים את נעלי הנאשם, ועל שלושת הכתמים הנותרים ניתן לומר ש"אפשרי" שהם תואמים את נעלי הנאשם.
לעומת זאת, המומחה הראשון מטעם ההגנה קבע כי לא ניתן לקבוע בוודאות שהסימנים שייכים לנעליו של הנאשם; והמומחה השני מטעם ההגנה, מומחה בעל שם עולמי בתחום שהצטרף בשלב הערעור, קבע כי כלל לא ניתן לומר בוודאות שמדובר בטביעות נעל.
בית המשפט דחה את חוות דעתו של המומחה השני מטעם ההגנה, בהיותה בלתי-מקצועית ואף חשודה כמוטה. מנגד, אף לא התקבלה במלואה חוות דעתו של מומחה התביעה. השופט דנציגר כתב בנקודה זו כי קיימת "אי-התאמה ניכרת לעין" בין ממצאי מומחה התביעה לבין סימני הדם שעל מכנסי המנוחה, שכן הטביעה המרכזית והעשירה ביותר (טביעה מס' 1) מציגה אי-התאמה ויזואלית גלויה לנעליו של זדורוב.
ובמילותיו של השופט דנציגר: "נוכח השוני בין סוליית נעלו של המערער לבין סימני הדם, לא ברור כיצד ניתן היה להגיע למסקנה כי סימני הדם האלו אכן מייצגים את הפגמים האקראיים הספציפיים שנמצאו בנעלי המערער ואשר הובילו לבחירת הדרגה של "אפשרי בהחלט"."
מכאן שהתביעה לא הצליחה להוכיח מעל לספק סביר כי שלוש טביעות הנעל ביציאה מהתא, או סימני הדם הנחזים כטביעת נעל על מכנסי הנרצחת, שייכים לזדורוב.
מכאן שהתביעה לא הצליחה להוכיח מעל לספק סביר כי שלוש טביעות הנעל ביציאה מהתא, או סימני הדם הנחזים כטביעת נעל על מכנסי הנרצחת, שייכים לזדורוב.
ג. סיכום
מכלול העדויות, הממצאים, ההודאות והסתירות מאפשר להעמיד כנגד זדורוב תזה מרשיעה. ניתן בהחלט להאמין שנאשם שנפטר ממכנסיו לאחר יום הרצח, שיקר בחקירותיו, הודה במיוחס לו בפירוט, הסתבך בשקרים נוספים, כינה את עצמו "שקרן פתולוגי" וידע פרטים רבים ומגוונים על זירת הרצח - אכן אשם במיוחס לו.
ואולם, אותו המכלול מאפשר להעמיד תזה מזכה. לא ניתן להכחיש את קשיי השפה ואת היותו של הנאשם זר בארץ, את הנסיבות הקשות שאפפו את הודאתו, את הראיות שפוברקו על ידי חוקריו, את טובות ההנאה שניתנו למדובב, את הסתירות בין גרסאותיו השונות, את אי-ההתאמות בין הגרסאות שמסר לבין זירת הפשע, את העובדה שחלף באותנטיות בעת השחזור על פני זירת הרצח כמי שמעולם לא ראה אותה, את העדרו של ממצא פורנזי אובייקטיבי כלשהו הקושר אותו לזירה כגון טביעת אצבע או שאריות דנ"א, את עקבות הנעל שלא שייכות לו ושזהות בעליהן לא ידועה עד היום, ואת העובדה שהכלי היחיד שזוהה באירוע הוא להב משונן, בשעה שכל הלהבים שנתפסו אצל זדורוב היו ישרים.
בשים לב לכך שהנטל על התביעה הוא להוכיח אשמה מעבר לכל ספק סביר, הרי שהתביעה במקרה זה לא עמדה בנטל המונח על כתפיה. אמנם, ייתכן שזדורוב ביצע את הרצח. אך באותה מידה, ואולי אף במידה רבה יותר, ייתכן שאחר ביצע את הרצח, ועל כן אין מנוס מלזכות את זדורוב מאשמה.
